נפרדנו לפני שנה. התגברתי על זה דיי מהר, בעיקר בגלל שלא באמת היינו ביחד.
גם כשהיינו ביחד - זה לא היה אמיתי, כל הזמן התחמקת ממני, לא רצית.
לא זכיתי אפילו לנשיקה הראשונה שלי.
אולי זה טוב, כי בסופו של דבר אני רוצה שהיא תהיה עם מישהי שבאמת מרגישה אליי משהו,
שאני לא סתם ניסוי בשבילה. חשבתי שאני אחייה לבד את שארית החיים שלי. זה יכול להתאים לי:
אף אחד לא נמשך לאנשים שונים
אף אחד לא אוהב אנשים "מוזרים" כמוני
ואני תמיד מפחד להתחיל שיחות עם אנשים, כי הדימוי העצמי שלי יותר נמוך מהגיהינום.
זה נשמע מתאים! אבל זה לא.
אני רוצה מישהי שתוכל לסמוך עליי, מישהי שאני אוכל לסמוך עליה,
מישהי שתהיה כנה איתי, שלא תלך להשתכר ולצפות שאני מיד אטפל בה.
אולי אפילו לא כבת זוג.
אולי סתם חברה טובה.
אבל.. כמו שאני מכיר את עצמי -
אני בטח אשאר סגור בחדר, בלילה לפני השינה אני אשבע שמחר אני אעשה ריצה,
אבל אני לא אעשה אותה. אני אשבע שאני אוכל בריא יותר, אבל לא אעשה את זה.
כי מה הטעם?
אני שונא אותי, אז למה שאחרים יאהבו אותי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
