הנה אנדי ועדן אם אין כאן תגובות לפחות *7* אני לא כותבת יותר חצי שנה סבבה? יום שלישי אני יבדוק כמה תגובות ולא ניכנסת עד יום שלישי.
יופי תהנוווווווו מהסיפור ומהכתיבה המגעיללה שליייי שנראת כמו הצרות של נסראללה שהוא מחרבןן ><
-
-
-
-
הקדמה:
עוד פעם, עוד פעם חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים ולב שבור. למה זה תמיד
קורה לי? למה כל פעם שקורה לי משהו טוב, צריך להיות את המישהו, שיבוא, יהרוס לי את
הכל, ושוב אני יחזור להיות הילדה השחורה. הילדה השונה. התיישבתי לי על המיטה.
הכרית כבר הייתה רטובה מדמעות, כל יום ויום הייתי בוכה. ואז אותו היום בא, הפסקתי
לבכות, רק לחייך, חיוך מקצה לקצה ולהודות על כל טיפת סבל שהייתה לי, על כל אחד
ואחד שצחק עליי. אותו היום שהחיים שלי קמו לתחייה.
-
אליס, בת 17 וחצי. שיער שחור, עיניים שחורות, צבע עור שחור. כל יום ויום
שעובר, אני מקללת את עצמי, חותכת ורידים, על כך שנולדתי, נולדתי למציאות אחרת, של
אנשים שלא יודעים לקבל את האחר. אנשים שמכירים את עצמם וכל מי שדומה להם. אני
שונה. אני לא כמו אותם הלבנים. לא אותם הלבנים שלא יודעים לתת לי, ולכל השאר בעלי
עור כהה, כבוד.
-
הייתי במסיבת סיום של הבית ספר, שנה אחרונה, פעם אחרונה לרקוד, פעם אחרונה
לחוות אנשים, פעם אחרונה לחיות. לאחר המסיבה הלכתי אל הים. המקום הכי נחמד, הכי
רגוע, לשבת שם ולאבד את חיי. לשבת שם ולדעת, שאני לא הולכת עוד לנשום, לא עוד ללכת
לקניון עם חברתי הטובה היחידה, לא עוד לבקש מההורים שיכינו את המאכל האהוב עליי.
לא עוד לקבל ירידות מצד ילדים אחרים. לשבת ולחכות, לחכות שמשהו טוב יקרה. הורדתי
את בגדי המסיבה ונישארתי רק עם הבגד ים האהוב עליי, ללבוש אותו בפעם האחרונה. קמתי
והלכתי בשקט לכיוון הים. התיישבתי שם ונתתי לגלים לסחוף אותי, הגלים הקרים של
הערב. את רעש המסיבה של הבית ספר אני שומעת עד לכאן. לאף אחד לא אכפת שנעלמתי, אף
אחד בכלל לא ישים לב שמשהו קרה. עוד מספר דקות, עוד מספר דקות אני יהיה שם, על
הים, ללא רוח חיים. התחלתי לראות שחור, הסחרחורת שעברה בראשי, חשבתי רק על המעשה
המטומטם הזה, אבל ידעתי שלא אוכל לסבול עוד את היחס אלי. שכבתי שם, חסרת הכרה, אף
אחד לא רואה אותי, אני לא רואה אף אחד. וברגע נכנסתי לעולם אחר, כולם שם חייכו,
כולם היו שמחים, אפילו הילדה בקצה שישבה שם לבד, היא חייכה כי ידעה שמשהו טוב קרה
לה. כולם היו ממש מאושרים. עולם צבעוני. ראיתי שני שערים, אחד לבן, מאותו מקום
שהייתי בו, אותו מקום שסבלתי בו, ולידו שער שחור, שער המסמל את עולם המוות, המקום
אליו הייתי בתקווה להגיע. הבחירה בידיי. אני חייבת להחליט, לחיות, או למות?
יצא מכוער. לא אהבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
