אני והגורילה שלי

אז עברתי בלוג, כמו לקום במיטה בדירה חדשה, אני מקווה לעדכן פה בכל יציאה מהצבא

היא ישבה אצלי בכיס, קרה ומרופדת שמורה מהכל והיא חיכתה לך

לחמימות של היד שלך שתפריח חיים ותאיר את השממה.

אך לא כך היה, דיברנו, היה קריר וכל הזמן חשבתי לעצמי "גאד, אני שונא כמה שאת יפה" ואז הסתכלת לתוך העיניים שלי ואני החלטתי לבחון אותך,את עמדת במבחן אבל אני לאוהטבעת המרופדת שנועדה לאצבע שלך בתוספת השאלה נשארה בכס החשוך והיא תבלע בו לנצח.

את לא תדעי ואין סיבה שתדעי הרי מה אתצריכה אותי, עמדת במבחן,את מאוהבת למה את צריכה את הטבעת? רק אנשים הססנים צריכים אותה, כמו תזכורת שכל הזמן תהיה להם כדי לא להתחיל עם אנשים אחרים, אבל את? את מאוהבת למה את צריכה את זה.

היה צבעוני ושמח בחוץ ואני הייתי אפור במדים ירוקים נעליים אדומות וכלי נשק שלצערי לא היה מכוון כלפי, אני רוצה לקחת אותו לירות בו ובכל כדור לחשוב על הרטיבות, כן, אותה רטיבות שאת חושבת עליה ומחייכת ואני לא יכול להפסיק לבכות בגללה, אני רוצה לירות ולירות ואז לכוון כדור אחד אל עצמי ולירות.

ואז חשבתי על "אל עצמי" אותו ספר ששינה אותי שגרם לי להרגיש ולא לפחד מזה, שלימד אותי מה זאת אהבה אמיתית והבנתי פתאום את סאן צו:
"המנצח במלחמה הוא זה שועה הכי פחות"  ואני טעיתי הרבה, יותר מידי, והספדתי במלחמה, הטעות הראשונה הייתה לשחרר למרות הסיבה האמיתית "מגיע לך יותר טוב",והטעות החארונה שלי הייתה לבחון אותה, הפסדתי במלחמה וכמו כל אחד שהפסיד במלחמה גורלי זהה, ראש תלוי על כידון.

אני מקווה שהפוסטים הבאים יהיו חיוביים יותר