אני והגורילה שלי

אתמול אחרי 30 שבועות ארוכים של עבודת שטח עבודת נמלים וסחיבות פילים, סיימתי, קיבלתי את המנומרת.

אתמול טקס הענקת הכומתות המנומרות של מחזור נוב' 11 בהחלט היה מרגש, בעיקר התרגיל שהכנו לרס"ר, הקצין שלי זכה קצין מצטיין מחזורי (לא מפתיע)וכשקראו לו לקבל את ההענקה והתעודה הוא היה צריך לצעוק כן המפקד ולרוץ לרס"ר מה שהם לא ידעו שאיתו צעקה כל הפלוגה "כן המפקד" התעודה שהוא קיבל היא על היותו מפקד וקצין טוב וכחיילים שלו אם הוא צועק כן המפקד אנחנו מאחוריו בכל זמן, את הדבר המסוכן הזה שעשינו ובוודאי נשלם עליו ההורים אהבו והריעו בקול מחיאות כפיים רועם ביותר שאישר שעשינו את הדבר הנכון.

אחרי חזרות מרובות בשעות החמות ללא מים ואוכל היה הטקס ובהחלט הוא היה מרגש, בחלוקת הכומתות כלכך רציתי כלכך ציפיתי שמישהו יעניק לי את הכומתה שלו, אבל היה לי ברור מראש שלא אקבל אף אחת. נשארה בי רק התקווה שהכיתה המחלקה והפלוגה עם כל הסגל יזכרו אותי לטובה בזמן שאלך לקורס מ"כים והם ימשיכו לאן שימשיכו.

אחרי הטקס אמרו שלום לכולם והלכתי להורים שלי (שהגיעו למרות שלא היו אמורים לבוא) המפקד שלי קרא לי אליו ולחיילהשני בכיתה שיוצא למ"כים מוקדם, הוא רצה להעניק לנו משהו לקראת היציאה שלנו לקורס, נזכרתי בשבירת דיסטאנס שהייתה השבוע, שכולם קיבלו הרבה הענקות ואני קיבלתי רק אחת, שמחתי שאני אקבל עוד משהו,. הוא הביא לחייל השני את הפק"ל מפקד שלו שהוא קיבל מהמפקד שלו והוא קיבל מהמפקד שלו, כן קינאתי אני מודה הוא קיבל משהו עם היסטוירה משהו עם ניסיון ואני לא קיבלתי, הוא חיכה שהחייל ילך ופנה אלי.

הוא הוריד את סיכת הגדוד שלו, שכל הפלוגה תקבל רק בעוד חודש והוא נתן לי אותה, הוא אמר לי שאמנם לא קיבל אותה מאף אחת אבל לפני כולם, אני חלק מהגדוד ואני לפני כולם כבר רשאי לומר על עצמי שאני חושב מנומר והכי חשוב "נראה אתכם חרוב"

על המסע אספר פחות, רק אומר שהוא היה ארוך ומשעמם, אבל לפחות היה במקומום שנאי מכיר בארץ אז הזכרונות העבירו לי את ה13 שעות ההליכה.

לחשוב מנומר, איזה גדול זה, אבל מה זה בעצם? הסיסמאות אומרות שזה לדעת להסתוות בשטח האויב והמנון החטיבה אומר שזה להפתיע את האויב מכך שבאנו משום מקום, אבל זה לא ככה.

לחשוב מנומר זה לדעת להסתדר בכל מקום, לדעת להתאים את עצמך בלי להיות צבוע, פשוט להוציא כל פעם משהו אחר ואמיתי וכנה שבך.

לחשוב מנומר להות אמיתי עם זה שאתה נלחם למען המדינה.

נכון זה לא האהולים של הנחל, זה לא הכבוד של גולני זה לא ההיסטוריה של הצנחנים זה לא המאמץ של גבעתי.

זה כפיר וזאת הלחימה השותפת האמיתית והרצינית.

ואם כבר רצינות

נראה א-ת-כ-ם חרוב!