אני והגורילה שלי

לקראת תרגיל אל מול הרמטכ"ל וכל הקצינים מסגן ומעלה לקחו את הפלוגה שלי כדי להראות איך מטפלים בהפגנה של מאוד פלסטינאים.

מפה לשם הפכתי להיות כחלק מההמון. אז העברתי שבוע עם כפיה על הראש והפנים דגל פלסטין קשור לצוואר וקלאצ'ניקוב, וההבנות שחוויתי היו מדהימות.

כיף להיות מפגין פלסטינאי, כל המצלמות מכוונות אלייך ואתה תמיד מוצג כגיבור, אם יש לך נשק אני לוחם חירות, אם אתה זורקאבנים אתה מצטייר כנואש המנסה לעשות הכל כדי להגן על משפחתו אם אתה צועק אתה מנסה להראות לשאר העם את האמת.

והחיילים? 

להם יש נשק כי הם רעים ורוצים להרוג אותך, הם זורקים רימוני גז והלם רק כדי לפגום לך בגוף לכל החיים יש להם מכוניות משורינות ומגנים רק כדי להתקדם אלייך ולפגוע בך.

אבל מה עם החייל שעל ההורים שלו נזרק בקט"ב? מה עם הבית שבדלת שלו יש צמב"ר? איפה אנחנו כבני דם.

כן בתור פלסטינאי יש לי חיים קלים, אני זורם אבנים על אנשים משחק חתול ועכבר עם הרימונים שהם זורקים עלי והמצלמות עושות את השאר.

ובתור חייל? אני צריך לחשוב על הכל, לחשוב איך אני מצטייר מכל זווית שהיא, לראות שאני לא מרים טונים או יד איפה שלא בדיוק מותר, לראות שהנשק שעלי הוא לא יותר מבזנ"ט מאיים, אני חייב לדבוק במשימה של הגנה על הבית אבל במחיר של פגיעה בעצמי, להפנות את כל הזעם והאמצעים כלפייך ולשמש כחוצץ בין העם המתוסכל האחד לעם המתוסכל השני.

בבימוי כאשר דימיתי מחבל היורה מתוך ההמון הטקטיקה הייתה פשוטה, לירות במצב הנמוך ככל הניתן כדי שלא יראו אותי ובזמן הירי ואחריו להשתמש בהמון כדי שלא יוכלו לירות בי. הדבר הכלכך פשוט הזה והכל כך מזעזע הזה של להשתמש בבני אדם, נשים וילדים, מבוגרים וצעירים כמגן אנושי רק כדי שאוכל לפגוע ולהרוס.

והחייל המתוסכל שמכוון עלי את נשקו יורה שעליו ללחוץ על ההדק אבל אסור לו, כי גם אם יפגע המצלמות יידאגו להוציא אותו רע, גם אם יורים על אזרחים חפים מפשע, והחייל יקפוץ ויגן עליהם בגופו הוא עשה מעשה נפשע ונוראי כי כך יציג את זה העולם.

החיים כפלסטינאי הם אמנם קלים אבל חסר בהם דבר משמעותי אחד, צדק.