אם האדם יעלם תשאר תקווה לגורילה?
הרוח העיפה את השיער הארוך שלה והחיוך המקסים והשובה שלה היה מכוון בדיוק אליו, הוא ידע, אבל בחר לשחק את עצמו קשה להשגה.
היא החליטה לא לוותר תפסה לו בחולצה בשתי ידיים הוצמידה אותו אליה בנשיקה לוהטת של שנים של אהבה אינסופית, ולמרות זאת הם הכירו הבוקר.
חיוך, מבט, קריצה ולמיטה. לא היה צריך יותר כל אחד ידע את התפקיד הכל זרם ועף, בלי רגשות בלי מחשבה, רק תשוקה שנוצרה מחיבור קטן.
אחרי הכל, הם לא התכסו חייכו דיברו התנקו והתלבשו, חזרו לשלהם כאלו כלום לא קרה.
לילה, מיטה, שינה, חלומות, בוקר. הכל מעורפל חוץ מהזיכרון. הם ידעו מה קרה ושמחו. אסמסים, מבטים, חיוכים, נשיקה חטופה אבל הפעם אין מיטה.
אין זמן, אין רצון, יש תשוקה, יש מזרון. הליטוף הרך שלה עם האחיזה החזקה העבירו את המסר, היא לא פה לאהבה, והוא מבחינתו הראה לה אותו דבר למרות שכל מה שהוא היה זקוק לו זה חום, חום שלא מובן מאליו.
חולצה, מכנס, צחוק, סביבה. לא היה אכפת להם מכלום, לא איפה ולא מתי העיקר למצות את התשוקה, העיקר שהיא תגבר על הכעסים והוא ישקר לעצמו שזה טוב לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: