קראתי לא מזמן את הכתבה על טל רוסו וחשבתי לעצמי, כל האנשים וכל הסיפורים עליהם אנחנו גדלים הם על בני האדם האלה- המפקדים בדמם שבמילה אחת הניעו מאנשים ספורים לעמים ובכך שינו את ההיסטוירה, אותם אנשים שצעקו "אחרי!" ואחריהם רצו. אותם אנשים עם רעיונות משוגעים של לכבוש את העולם ובכך רצחו עשרות מיליונים.
אותם אנשים מהמ"כ בצבא לבוס בעבודה מהילד הכשרוני והחכם עד לראש ממשלה-נשיא שמצליח רק בעזרת מילים לשכנע אותך לרצות לסבול רק בשביל עצמו. אבל מה עם שאר האנשים? אלה שלא שומעים עליהם?
אני לא מפקד שחושבים "הלוואי ואכנס אחריו למלחמה"
אני לא מפקד שאומרים עליו "אני רוצה להיות מפקד כמוהו"
אני לא מפקד שאומר מילה וכולם עושים
אני לא מפקד שכולם מצפים ממנו לכלכך הרבה
אני לא מפקד שאומרים עליו "אני אוהב אותו"
כן אני חבר שלהם, וכן הם מקשיבים לי, אבל אני לא יותר מזה
אני רק עוד מפקד, לא מעורר בהם את ההשראה או את המוטיבציה להלחם, אני לא מפקד שגורם לכולם לחשוב "מזל שאני בקרבי"
אני לא מפקד שאומרים "הלוואי והייתי חייל שלו"
חיילים מתווכחים איתי ולפעמים מוציאים אותי חלש, כי הבמה שלי קטנה ולא משנה שמנהיגות תופסים ולא מקבלים, אני לא יכול לתפוס עוד, וכמה שאני תופס יותר מקטינים אותי יותר.
האם בכלל שווה שאהיה מפקד? האם מגיע לחייל שהיה חייל טוב להיחות מפקד רק בגלל שהוא חייל טוב? האם שווה להוציא משהו לקורס מ"כים למרות שהוא לא מצליח לעורר את החיילים שלו (לא משנה הפז"ם שלהם) למלחמה?
מגיע לי בכלל להיות מפקד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: