אני והגורילה שלי

אז אחרי שחזרנו מעזה וסידרנו את כל הבסיס מחדש (ועל הדרך העמסנו ופרקנו כמה מאות נגמשים ומלא מלא ציוד)

חזרנו לשגרה פחות או יותר,היינו אמורים לרדת לשטח לעשות שבוע שטח פתוח ולהתאמן בתור מפקדים ואמנם ככה קרה, חוץ ממני נשארתי בבסיס ללמוד.

ואכן למדתי, כמו שלא למדתי באוניברסיטה או בתיכון, שלחו אותי לתחרות צה"ל והשבוע ניצחתי ברמה הפלוגתית והגדודית והשבוע יש לי את התחרות החטיבתית, כולם מצפים שאנצח, כולם אומרים שיש לי סיכוי טובף בין אם זה החברים בכיתה (סחטיין על הפרגון הם נקרעים בכיפות ואני קורע שערות בראש מעצבים), בין אם זה המפקדים, הקצינים, המ"פ, הקמ"ן וכן גם הסמג"ד. לחץלחץלחץ.

כלכך הרבה לחץ שאפילו ההב אתי את החומר הביתה לשעות המתות בין החברים,לשינה,למשפחה,לעבודת גמר של הקורס מ"כים.

אני מתגעגע אלייך, אני מתגעעג לשעות שהיינו יושבים בבית שלך וצוחקים,בוכים,מתעצבנים,אוכלים,שותים,ישנים ביחד, אני מתגעגע לשטויות שלנו, אני מתגעגע לזה שאת גורמת לי להשמין, אני מתגעגע לזה שאמא שלך גורמת לי להשמין, אני מתגעגע לזה שאת נוהגת (כי זה תמיד מצחיק אותי כמה את עצבנית בכביש), אני מתגעגע לבובת צב שלך שתמיד שאנחנו מדברים אנחנו משחקים איתה סתם ככה כדי להתעסק במשהו, אני מתגעגע לשיחות הארוכות הארוכות שלנו על כלום שבתוך כל מילה המשמעות העמוקה של החברות שלנו.

הקור האפיל עלינו, הוא בא מלמטה מקצות האצבעות שקפאו וזחל למעלה כמו מוות המתקרב ללב שלך,עובר שריר שריר, לא מפספס אף רקמה, קור שאוכל אותך מבפנים, אבל אתה מנסה להשאר איתן כי אתה יודע שעוד מעט יהיה לך חם. יש עלייך רק חולצה ומכנס ואפילו הירח מסתכל עלייך קופא מקור.

ואתה עולה על קרמי, ווסט,תיק לואו,אלונקה, מסתדר את עצמך עם המשקל שללא ספק גורם לך להרגיש כמו צב אבל לא שומר עלייך משום כדור שנורה.

ואתה מתחיל ללכת, אחרי כולם. שומט את הראש למטה, מתכנס בתוך עצמך, נזכר בבית ובאוכל החם ובמיטה הרכה מדמיין אתה ההורים לשך ישנים ושאתה שומר עליהם למרות שאתה יודע שהם ערים לפנייך וילכו לישון הרבה הרבה אחרייך. אז אתה מריםאת הראש כי אתה לא רוצה למות ואתה רואה מסביבך עוד עולם חוץ מהאדמה, אתה רואה אנשים,שמיים, ירח, כוכבים, אתה רואה צמחים,חיות ואתה אפילו מרגיש שאתה נגשר לאבנים שכל הזמן מכאיבות לך בברכיים כשאתה זוחל ואתה זוחל.

ואתה הולך עם הנשק והמשקלים ואת רץ ומתכופף ורוצה לבכות ורוצה לצחוק אבל אתה אפילו לא מצייץ כי זה שווה מוות.

ואתה צובע את הפנים ואתה לא נושם ואתה מגיע לעזה ואתה רוצה להכנס ואתה דרוך ואתה מחכה ומחזירים אותך אחורה, ואתה שבור מהמשקלים ומזה שהמשפחה שלך ואת אלפי משפחות ומיליוני אזרחים לא ישנו טוב בלילה.

ועל מי ומה?! על זה שכמה נשים שסוחבים על עצמם משקל של מדינה לא עומדים בעומס?
על זה שכמה אנשים שיושבים שם גבוה הולכים על כל הקופה ומפסידים? שוב!

אני לא מדבר על ימין ושמאל, אני לא מדבר על שלום ובטח שלא על צדק.

אני מדבר על שקט, לא כי אני מפחד למות, לא כי אני לא מוכן להרוג אם אצטרך כשיגיע הזמן.

אני מדבר על שקט כי פה נכנס המשל של המקלות, שיותר קל לשבור אחד אחד מאשר את כולם יחד, ועוד יותר קל לשבתבצד ולרואת אותם שוברים אחד את השנישאתה על סיגרייה בצד.

כמה עוד נוכל להשמיך לסבול ככה, כאבם של תושבי הדרום ועכשיו של המרכז של הצופן מחיזבאללה והלאה והלאה, כמה עוד לא יוכלו אנשים לישון בלילות? אזרחים, הורים, ילדים.

כמה עוד נשמע נפגעי חרדה ונתייחס באדישות?

כמה עוד נמשיך להרוג אחד את השני כשהפתרון מונח כאן לפנינו?

כל מה שצריך לעשות, בצבא, במדינה וגם בנינו האזרחים זה שניה אחת לעצור ולהקשיב 

אז אחרי שבוע מאוד ארוך ומאוד מתסכל בעזה, או לפחות על הגבול חזרתי הביתה.

זה התחיל שבוע שבער שאמרו לנו שהרגו את הרוצח שהם קוראים לו רמטכ"ל ואמרו לנו להכין את הדברים,שעה וחצי אחרי כבר היינו בדרך לעזה.

האוטובוס שלנו הלך לאיבוד אבל בסוף הגענו לבסיס צמוד לעזה, משם התארגנו ויצאנו למארב על הגדר, ממש על הגדר וההוראה הייתה פשוטה "רואים,יורים" שם ביליתי 52 שעות (סופ"ש בים, קצת אחרת ממה שחשבתי אבל עדיין).

סיימנו את המארב בסה"כ 2 אנשים שירינו עליהם, שניהם נפצעו אף אחד לא נהרג.

משם לבסיס וחזרה לשטחי כינוס, כל יום אימונים, כל יום מחכים להכנס וכל יום דוחים אותנו, תסכול אין-סופי..

מדים,קרמי,שכפצ,ווסט,תיקי לאו מלאים, 60 קילו עלינו ואנחנו הולכים, בגשם ובחום בכאב ובצחוק, עם מים - אבל אסור לשתות, עם אוכל - אבל אסור לאכול, עם מוטיבציה - אבל אסור לירות.

כל יום, כל היום, ציוד, הליכות, צבעי פנים, תרגולי תקיפות, תרגולי הגנות, תרגול של ניסיון נואש להשאר בחיים מול אנשים שמחכים שתגיע ומטרתם אחת - להרוג אותך, לא אף אחד אחר,רק אותך.

כל יום הולכים עד לעזה עם מוטיבציה עם רעל להלחם,רעל שמכרסם גם אותנו, וכל יום חוזרים מאוכזבים מזה שהרעל השפיע רק עלינו.

כל לילה חוזרים למקום מניחים ציוד ואז שומעים בכריזה "גשם סגול, כוננות ספיגה".

כולם מסתכלים למעלה, ספק אם לראות את הרקטות עפות עלינו ואת כיפת ברזל מיירטת אותם, ספק על אלוהים בשאלה הכי פשוטה "למה?".

ההסתהות הזאת לא נמשכת שניה שבה כולם משפיקים לעלות על קרמי לתפוס את הנשק ולהתחיל לרוץ לנגמ"שים, לא שהם יצילו את החיים כי פגיעה ישירה תהרוג 12 אנשים במקום, אלא שאם הטיל לא פוגע בדיוק, יש סיכוי להנצל.

רצנו לבפנים, לא חושבים על החיים שלנו, אלא עושים את זה מתוך אוטומט. הפיצוץ שהחריש את אוזני זרק אותי הצידה, הסתכלתי בבהלה וחיפשתי את חב שלי שרץ לידי, מצאתי אותו על הבוץ כמוני רק שהוא לא קם, נבהלתי ורצתי אליו, ראיתי את היד שלו נפוחה ואותו מסתכל עלי במבט מבולבל, שמחתי שזה הנזק.

הרמתי אותו עלי ורצתי לנגמ"ש של התאג"ד, הוא קיבל כוויה מרסיס, אבל הוא בסדר. משם רצתי לנגמ"ש אחר.

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה , לא יכולים לישון בגלל הציפות, הרעב, הצמא. לא יכולים לישון בגלל הבומים שמעירים אותנו.

לא יכולים להרדם בגלל שאם נרדם, בדיוק אז יבוא הטיל ולא נספיק לברוח.

שמענו מטוסים וכבר התחלנו להבדיל בין הפיצוץ של השיגור של הטילים שלהם (עד כדי כך היינו קרובים ששמענו את זה) בין השיגור של כיפת ברזל, הפיצוץ של היירוט, הפיצוץ של המטוסים של ישראל והפיצוץ של הפגיעה של כל אחד מהם.

הרבה פיצוצים, מעט מחשבה.

יצאנו מהנגמ"ש בזריחה, עלינו על ציוד,צעבנו פנים והלכנו לעזה בתקווה להכנס הגענו לכניסה, ושוב דחייה של 24 שעות. חזרה לאימונים.

אמנם לאזרחים זה היה מבצע, אבל לחייל בשטח, אני הייתי במלחמה.

מחכה למלחמה הבאה שתביא את השלום,כי על שלום משלמים בדם ולא בכסף.