אני והגורילה שלי

זוכרים את רפיקי ? הקוף ממלך האריות? החכם ההוא שבזכותו הכל נהיה טוב?

אז הוא בא אלי בדמות של ספר,של דיבור ארוך של אחותי וסטירה רצינית מהצבא והגעתי למסקנה שהוא הגיע אליה:

הגיע הזמן

הפוסט הזה אמור היה להיות פוסט פורקן, לפרוק את כל מה שהגשתי וחשבתי עליה בשנים האחרונות להביע את הכאב שחשתי מכל השקרים מכל העלבונות וההשפלות שהיא עשתה לי ולעצמה כדי להשפיל אותי,אבל לא זה לא יקרה, ואני מקווה שאת קוראת את זה... ובעצם לא אכפת לי, כי גם לך לא.

אחרי שבועיים של גהינום קשה מנשוא מהכנה הזאת שמתייחסים אלייך כאחרון הפחותים (לצבא יש דרך מדהימה לגרום לך להתחנך גם אם אתה לא רוצה)

המחשבות הבלתי פוסקות עליה כמעט עלו לי בחלום להיות מפקד קרבי בצה"ל.

אז אחרי שהודיעו לי שאני עולה לוועדת הדחה ביום ראשון (שאין לי שום ספק שאני לא אודח, אני מקווה שגם הם מודעים לזה ככה זה יחסוך הרבה זמן) התחלתי לחשוב "מה לעזעזל לא בסדר איתי? למה אני הורס לעצמי את החלום?" ואז הגעתי לסמקנה שזומנתי לוועדה כי עיתי 2 טעויות והפעמיים האלה קרו בדיוק שחשבתי עליה, ובכללי אני לא מפסיק לחשוב עליה כל המזן, מסקנה נורא פשוטה:

אם אני רוצה להגשים את החלום שלי אני צריך להפסיק לחשוב עליה.

קל לומר קל לחשוב קשה מאוד להפסיק, אז מה עושים? בוכים, כן, זה מה שעשיתי, אני גבר ואני בוכה, אז מה?!

חזרתי הביתה והמשכתי לקרוא את הספר שחיכה לי על המיטה "חוכמת הבייגלה" (שאין מה לומר, למרות מחאות הסופרים - שמוצדקות מאוד - לפחות אני נהנה לקרוא הרבה ספרים במחיר שחייל יכול להרשות לעצמו.) ובקריאה שם התחילה מחשבה שאי אפשר לתרגם במילים

אחותי הפתיחעה אותי כשבאה הביתה וגררה אותי לסיבוב סיגריה (שהפך ל4) שבהם דיברנו ואמרתי לה וסיפרתי לה הכל והיא אמרה לי "אני לא מבינה למה 3 וחצי שנים אחרי שנפרדת ממנה היא עדיין מציקה לך"

לאחר מכן חזרתי ושבתי לקרוא את הספר "ישמעל שלי" והקשבתי לידידה שלי שמתלוננת שהחיים שלה בזבל ואז היא אמרה לי:
"אם לא היית כלכך קבור בבעיות יכלת לעזור הלרבה יותר אנשים" ואז זה הכה בי כמו ברק.

היא צודקת,וגם אחותי וגם הספר וגם הכל, הכל מוביל לדבר אחד:

נפרדתי ממנה ב12.12.2008 והיא עדיין במחשבות שלי ובחיים שלי, ולפני שבועיים היא החליטה שהיא עוזבת, עוזבת לגמרי, בלי אסמסים בלי שיחות בלי פייסבוק בלי כלום, הרי זה מה שרציתי כל הזמן הזה, שיהיה הגדרה אליה ואלי שיהיה סדר בחיים שלי שיהיה הכל מסודר לפי משהו.

והיא נתנה את ההגדרה אלינו - היה טוב וטוב שהיה וזהו ונגמר.

ואכן זה נגמר, סופית, אם את כן קוראת את זה, על כל השקרים שלך לא אשלח לך במיוחד על זה שאמרת שלא משנה מה תמיד תהיה פה בשבילי גם כידידה וברגע שהכי הייתי צריך אותך הפנת לי את הגב חיכית שאסתובב ואז חזרת ותקעת בו סכין.

אבל את מכירה אותי ואת יודעת מי ומה אני ואת יודעת שאם תצטרכי אותי אני עדיין אהיה פה וכנראה שאת צודקת, אבל אני לא אחכה לך, אני ממשיך הלאה ואם תרצי אותי, תצטרכי את לבוא אלי, עד כמה שזה קשה.

אסיים ב2 משפטים שתמיד הייתי נוהג לומר:
1. זכרו את הדברים הטובים כי את הרעים תזכרו גם בלי שתנסו

2. כמו הוגווארטס עזרה תנתן לכל מי שירצה וכל מי שיצטרך.

ברוכים הבאים לחיים החדשים, בתקווה שמפה זאתעליה ולא ירידה.

באהבה גדולה אליה, על האני הרקודם ואל חיי הקודמים

ד.פ. 

אתמול אחרי 30 שבועות ארוכים של עבודת שטח עבודת נמלים וסחיבות פילים, סיימתי, קיבלתי את המנומרת.

אתמול טקס הענקת הכומתות המנומרות של מחזור נוב' 11 בהחלט היה מרגש, בעיקר התרגיל שהכנו לרס"ר, הקצין שלי זכה קצין מצטיין מחזורי (לא מפתיע)וכשקראו לו לקבל את ההענקה והתעודה הוא היה צריך לצעוק כן המפקד ולרוץ לרס"ר מה שהם לא ידעו שאיתו צעקה כל הפלוגה "כן המפקד" התעודה שהוא קיבל היא על היותו מפקד וקצין טוב וכחיילים שלו אם הוא צועק כן המפקד אנחנו מאחוריו בכל זמן, את הדבר המסוכן הזה שעשינו ובוודאי נשלם עליו ההורים אהבו והריעו בקול מחיאות כפיים רועם ביותר שאישר שעשינו את הדבר הנכון.

אחרי חזרות מרובות בשעות החמות ללא מים ואוכל היה הטקס ובהחלט הוא היה מרגש, בחלוקת הכומתות כלכך רציתי כלכך ציפיתי שמישהו יעניק לי את הכומתה שלו, אבל היה לי ברור מראש שלא אקבל אף אחת. נשארה בי רק התקווה שהכיתה המחלקה והפלוגה עם כל הסגל יזכרו אותי לטובה בזמן שאלך לקורס מ"כים והם ימשיכו לאן שימשיכו.

אחרי הטקס אמרו שלום לכולם והלכתי להורים שלי (שהגיעו למרות שלא היו אמורים לבוא) המפקד שלי קרא לי אליו ולחיילהשני בכיתה שיוצא למ"כים מוקדם, הוא רצה להעניק לנו משהו לקראת היציאה שלנו לקורס, נזכרתי בשבירת דיסטאנס שהייתה השבוע, שכולם קיבלו הרבה הענקות ואני קיבלתי רק אחת, שמחתי שאני אקבל עוד משהו,. הוא הביא לחייל השני את הפק"ל מפקד שלו שהוא קיבל מהמפקד שלו והוא קיבל מהמפקד שלו, כן קינאתי אני מודה הוא קיבל משהו עם היסטוירה משהו עם ניסיון ואני לא קיבלתי, הוא חיכה שהחייל ילך ופנה אלי.

הוא הוריד את סיכת הגדוד שלו, שכל הפלוגה תקבל רק בעוד חודש והוא נתן לי אותה, הוא אמר לי שאמנם לא קיבל אותה מאף אחת אבל לפני כולם, אני חלק מהגדוד ואני לפני כולם כבר רשאי לומר על עצמי שאני חושב מנומר והכי חשוב "נראה אתכם חרוב"

על המסע אספר פחות, רק אומר שהוא היה ארוך ומשעמם, אבל לפחות היה במקומום שנאי מכיר בארץ אז הזכרונות העבירו לי את ה13 שעות ההליכה.

לחשוב מנומר, איזה גדול זה, אבל מה זה בעצם? הסיסמאות אומרות שזה לדעת להסתוות בשטח האויב והמנון החטיבה אומר שזה להפתיע את האויב מכך שבאנו משום מקום, אבל זה לא ככה.

לחשוב מנומר זה לדעת להסתדר בכל מקום, לדעת להתאים את עצמך בלי להיות צבוע, פשוט להוציא כל פעם משהו אחר ואמיתי וכנה שבך.

לחשוב מנומר להות אמיתי עם זה שאתה נלחם למען המדינה.

נכון זה לא האהולים של הנחל, זה לא הכבוד של גולני זה לא ההיסטוריה של הצנחנים זה לא המאמץ של גבעתי.

זה כפיר וזאת הלחימה השותפת האמיתית והרצינית.

ואם כבר רצינות

נראה א-ת-כ-ם חרוב!

אז עברתי בלוג, כמו לקום במיטה בדירה חדשה, אני מקווה לעדכן פה בכל יציאה מהצבא

היא ישבה אצלי בכיס, קרה ומרופדת שמורה מהכל והיא חיכתה לך

לחמימות של היד שלך שתפריח חיים ותאיר את השממה.

אך לא כך היה, דיברנו, היה קריר וכל הזמן חשבתי לעצמי "גאד, אני שונא כמה שאת יפה" ואז הסתכלת לתוך העיניים שלי ואני החלטתי לבחון אותך,את עמדת במבחן אבל אני לאוהטבעת המרופדת שנועדה לאצבע שלך בתוספת השאלה נשארה בכס החשוך והיא תבלע בו לנצח.

את לא תדעי ואין סיבה שתדעי הרי מה אתצריכה אותי, עמדת במבחן,את מאוהבת למה את צריכה את הטבעת? רק אנשים הססנים צריכים אותה, כמו תזכורת שכל הזמן תהיה להם כדי לא להתחיל עם אנשים אחרים, אבל את? את מאוהבת למה את צריכה את זה.

היה צבעוני ושמח בחוץ ואני הייתי אפור במדים ירוקים נעליים אדומות וכלי נשק שלצערי לא היה מכוון כלפי, אני רוצה לקחת אותו לירות בו ובכל כדור לחשוב על הרטיבות, כן, אותה רטיבות שאת חושבת עליה ומחייכת ואני לא יכול להפסיק לבכות בגללה, אני רוצה לירות ולירות ואז לכוון כדור אחד אל עצמי ולירות.

ואז חשבתי על "אל עצמי" אותו ספר ששינה אותי שגרם לי להרגיש ולא לפחד מזה, שלימד אותי מה זאת אהבה אמיתית והבנתי פתאום את סאן צו:
"המנצח במלחמה הוא זה שועה הכי פחות"  ואני טעיתי הרבה, יותר מידי, והספדתי במלחמה, הטעות הראשונה הייתה לשחרר למרות הסיבה האמיתית "מגיע לך יותר טוב",והטעות החארונה שלי הייתה לבחון אותה, הפסדתי במלחמה וכמו כל אחד שהפסיד במלחמה גורלי זהה, ראש תלוי על כידון.

אני מקווה שהפוסטים הבאים יהיו חיוביים יותר