אני והגורילה שלי

דור הולך ודור בא, אמרו חכמים לפני אך זוהי האמת.

דור הולך ודור בא ואיתם דרכי מחשבה, דרכי חיים דרכי פעילות וזכרונות

דור הולך ודור בא וכל דור מלמד את הדורות שאחריו מה נכון ומה לא

דור הולך ודור בא וכל דור מתאכזב מהדור שאחריו

דור הולך ודור בא, וכל דור חושב שהוא נכון והטוב ביותר

דור הולך ודור בא ולא משנה איפה הוא יהיה עצוב כשהוא הולך

דור הולך ודור בא והדמעות על המחשבה יורדות מעיניי

דור הולך ודור בא ולנו הוותיקים אין מקום בעולם שלהם יותר

דור הולך ודור בא וגורלנו לחייך, להזכר ולבכות.

מצאתי היום את אחד הזכורונת הכי חשובים לי ממנה, כמה זה כאב לראות את זה, מונך עם כל שאר חבריו, לשמוע את השירים, לקרוא את המילים, ולהזכרך בעצב בזכורונת, אני חסר תקנה.

אילו זכרונות טובים היו ואיזו תקופה נהדרת הייתה והכל ירד לתמיון.

דור הולך ודור בא, והזכררונות איתה הלכו אך לא הוחלפו באחרים, תמיד הזכרונות האלו ישארו ממנה לצד הזכרונות של החיים העכשוויים היותר טובים והפחות טובים.

דור הולך ודור בא, עד שהכל ייעלם ולא יהיה כלום מלבד תוהו ובוהו.

כואב לחשוב כואב להזכרך, אך זאת הבחירה הנכונה, צריך להרים ראש ולהמשיך להלחם. לפחות הצבא מעביר את הזמן במיוחד החופש ממנו שקיבלתי השבוע חיזוק ממקום מאוד לא צפוי, תודה לך♥

הגיע הזמן להיות שלם עם ההחלטה, וזה קרה השבוע.

נכנסתי לחדר של מפקד ההכנה לקורס מ"כים והוא שאל אותי מה אני עושה פה בכלל, אז עניתי לו מה אני חושב בחוצפה רבה ובתעוזה ואמרתי לו שאני באתי לשנות, המערכת לא עובדת נכון ובאתי לשנות אותה מלמטה למעלה ובאופן מפתיע הוא התרצה.

אז אני עדיין בhigh way to hell בדרך להגשמת החלום, והחלק הקשה עוד לפנינו.

היו השבוע הרבה מבחנים:
בין אם זה הבר-אור שבנס הצלחתי לשפר את התוצאה הקודמת שלי (הרסתי את הריצה שלי אני רץ 2000 ב7 דק' כל הבאסה בכושר שיורד) אבל שאר הדברים פיצו על זה.

המבחן העיוני הלך סבבה אני מקווה למעל 80 אחרת להתראות לקורס, והחברים לצוות דירגו אותי כ4.2 מתוך 5 שזה אחלה.

החיים אכן השתפרו מאז ההחלטה להשאיר את העבר מאוחר, אני מרגיש הקלה גם בזמנים הקשים, כן אני עדיין חושב עליה לא מעט אבל זה כבר לא צורם כמו קודם.

ועכשיו לעיקר:

היא הלכה בשמלה שחורה ולק כחול כהה וחייכה חיוך עצוב, הצעדים שלה היו בינוניים ומלאי הדרת כבוד כאלו היא מתקרבת למלך.

אבל לא היה שם איש, היא המשיכה את ההליכה שלה לקראת היעד שאפילו היא לא ידעה מה הוא, היא פשוט הלכה והלכה ונתנה לרגליים שלה לקחת אותה לאופק.

היא עברה מעיר לעיר הלכה ברחובות ובחולות ורק חיפשה את השקט שלה.

עברו דקות ושעות וימים והיא המשיכה ללכת, מעיר לעיר ממדינה למדינה, ללא גבולות, ללא סכנות, ללא אוכל ומים, היא לא הייתה צריכה את זה, היא משהו אחר, שונה.

היא חשבה על השיר של יהודה פוליקר שמתחילים בכך שההורים לא רוצים את הילד בבית באומרם: "ילד כמוך לא אצלנו, לא ביקשנו עוף מוזר" וכך היא הרגישה, עוף מוזר, שונה מחפשת את המקום המתאים לה, הייתה במדבריות וביערות, טיפסה על הרים וצללה בים והיא עדיין בשמלה השחורה ולק הכחול כהה עם האיפור הגותי משהו והחיוך העצוב.

אנשים התרחקו ממנה, כי היא נראת כך, אבל היא הייתה אמיתית, היא לא צבעה את עצמה כדי להסתיר את האמת, היא צבעה את עצמה כדי שאחרים יבינו את האמת שלה, והם? הם התרחקו כי מי צריך מישהו מוזר.

היא החליפה מקומות והחליפה אנשים וחזרה לעיר מולדה והלכה ממנה פעמים רבות, הקיפה את העולם ואת האנשים בו עד שמצאה את הפתרון.

הדבר היה קשה מנשוא היא צנחה ובכתה כמו שמעולם לא בכתה,כל החברים שהיו לה (הצבועים) נטשו אותה, בן זוגה שהיה אהבתה האמיתית, היא נטשה אותו,את המשפחה היא מעולם לא אהבה, היא נשארה לבד וכך גורלה תמיד להיות,היא הורידה את הצבעים והראתה את פרצופה האמיתי (הצבוע) היא פשטה את השמלה והחליפה אותה למכנסיים וחולצה חושפניים, היא מחקה את העבר שלה ועיצבה אותו כרצונה, היא חזרה הביתה והחתבבה על כולם, אך דבר אחד נשאר לה, החיוך העצוב, שההוא שהיא נטשה עדיין רואה אבל היא לא מוכנה לשמוע.