אם רק היית יודע איך אתה מצטייר בעיניי. איש עבודה, שתמיד שואף ללמוד ולהשכיל, עם בקיאות נדירה בכל תחומי העניין שלך, תמיד צמא לחקור ולהעמיק תוך סדר וארגון מושלמים. מעולם לא נפלת לתוך הבור העמוק של השטחיות, למרות שיש לך המון כסף מעולם לא עניין אותך לקנות את האוטו הכי יקר או את הבגדים הכי ממותגים, כמעט כל מי שמכיר אותך רוצה להיות חבר שלך, ללמוד ממך, אתה משמש מודל לחיקוי ויועץ לאנשים כה רבים ומגוונים. אבא. אתה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. נפש תאומה, המשענת שלי.
בגלל העבודה שלך, לא היית נוכח מלא בילדות שלי. אני לא נוטרת לך טינה על כך, עשית את הבחירות שלך ועכשיו כשפרשת (וגם לפני) יש לנו קשר מדהים, אוהב וחברי. מעולם לא הפריע לי שבמקומות מסוימים הסתכלו עליי כ"בת של", להפך - הדבר הסב לי גאווה.
למרות זאת, לא ראית אותי חוזרת הביתה בדמעות בגלל שילדים (וגם כמה מורות) בבית הספר צחקו עליי שאני שוקלת הכי הרבה בשכבה, או שאני מתלבשת מוזר ומכוער, שהציצים שלי גדולים (בכיתה ה' זה חיסרון), כל העצבים שלי יצאו על אמא, כל הבכי, האכילה בסתר, הצעקות. כמובן ששמעת על זה בדיעבד, היית עסוק בביטחון המדינה והיום כשאני בצבא אני מבינה שכנראה באותו רגע היה לך משהו יותר חשוב מהבת שבוכה בטלפון, אבל זה לא משנה, לא הרגשתי שהיית שם בשבילי.
למרות שהיית רחוק באופן יחסי, לאורך השנים ליווית אותי בכל תהליכי הדיאטות, המוצלחים יותר ופחות. היית שם בשביל להבטיח לי 1000 שקל אם ארד 10 קילו, היית שם בשביל שנעשה מבצע דיאטה משותף, היית שם כשהצעת לקחת אותי למקומות שאני אוהבת אם אני ארד במשקל קילו בשבוע, היית שם עם העיניים הביקורתיות שלך על כל פירור שאני מכניסה לפה, עודדת אותי לחיות מגזר/תפוח/מלפפון/קפה.
לאחר הדיאטה המוצלחת ביותר מבין כולן, אני מוצאת את עצמי תקועה. עם חיים מבולגנים מאוד (צבא), מתחילה לגלות שאני לא כזו חזקה כמו שתמיד חשבתי שאני, שאוכל יכול להביס אותי בקלות, שאני לא יכולה לדחות סיפוקים ושאני תמיד (אבל תמיד!) מחפשת תירוצים.
אני מתוסכלת אבא.
נמצאת בתוך מעגל קסם הרסני.. תסכול בגלל איך שאני נראית - נחמה זמנית באוכל - תסכול יותר גדול - המשך אכילה - וחוזר חלילה.
לפעמים אני יכולה להיות שבעה במשך יום שלם, לאכול סתם משעמום או לא לאכול וכשמגיעה תחושת רגב רגשי, כזאת שמשאירה בור בבטן, אני חייבת למלא את הבור.. לא משנה במה. אחר כך הכאב הוא כל כך עמוק שלפעמים אני מקיאה או פשוט מתבאסת. ואז אוכלת עוד ועוד ועוד ועוד..
אני יודעת שאתה אוהב אותי. וגם אני, מאוד. אבל לפעמים אתה פשוט מקשה עליי.
בכל השיחות נפש האחרונות שלנו, אתה רק מדגיש כמה שאני לא בסדר. איך שאני אוכלת בלי מעצורים, איך שאני מרוכזת בעצמי, איך שאני לא מתנהגת כמו שצריך. כשאני איתך אני לפעמים מרגישה שאני נמצאת בתוך סיר לחץ. כשאתה שואל בתמימות "לא קיצרו לך את הקיבה? איך זה הגיוני שכל היום אכלתי רבע ממה שאכלת?".
אתה איש שמאוד אוהב לנתח את התנהגויות של אחרים, בילית שנים בחקירות ואתה יודע לקרוא שפת גוף מצוין. אני מודעת לכל הדברים האלו ומנסה להשקיע המון כוח כשאני רוצה להעביר מסר אבל כנראה שאני לא מצטיינת בזה..
ברור לי למה אני לא מראה לך את המכתב הזה. אני כבר יודעת מה תגיד עכשיו, שזה כל כך מתאים לי להאשים אחרים (במקרה הזה אותך), לא להסתכל על עצמי, לא לספק פיתרון מוחשי לבעיה אלא רק לקטר על מה לא בסדר, לא על מה כן צריך לעשות.
אני חושבת שלאחר הסתכלות על עצמי הגעתי למסקנה שכל חיי עד כל לווו בהדחקת כל הרגשות, פיתחתי לעצמי עור של פיל כדי להתמודד עם מקרי אכזבה, מקרים שפגעו בי, שצחקו עליי, שהעליבו אותי, שדחו אותי, עכשיו - אחרי ש"השלתי את עורי", אני פשוט לא יודעת להתמודד עם רגשות יום - יומיים, שלא נדבר על דברים חריגים שיכולים להרוס את הנפש השברירית שלי לגמרי.
הלחץ שלך בכלל לא מוסיף לזה, אני פשוט מרגישה מותקפת מהכיוון הכי חזק - המגרש הביתי שלי. במקום להיות איתי, אתה נגדי.
"אני רוצה שתדעי, זה מכאן עד הסוף
בטוב וברע אני אמשיך לאהוב
אמריא לשמיים - אחצה את הים
אלך אחרייך עד סוף העולם"
קשה לי קצת לסכם את המכתב הזה, מצד אחד, יש לי בטן מלאה על המון דברים שקרו. מצד שני, אתה הכי יקר לי בעולם ואני יודעת שגם אני לך, שכל מה שאתה עושה - אתה עושה כי אתה אוהב.
וגם אני אוהבת,
מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
