יום הזיכרון הוא לטעמי היום העצוב בשנה. יום בו כולנו מתחברים אל אלו שאיבדנו במלחמת הקיום האין סופית שלנו על אדמת הקודש.לפני שהתגייסתי תמיד הסתכלתי על חיילים בכלל וביום הזה בפרט בגאווה רבה, הרגשתי שכולם שומרים עלינו, חזקים, אוהבי הארץ, גיבורים.
חשבתי שדווקא השנה, יום הזיכרון הראשון שלי כחיילת בצה"ל יהיה שונה לטובה. דווקא ההיפך הוא הנכון. השנה יום הזיכרון היה באמת חוויה אחרת, אבל במובן הרע של המילה.
אחרי כמעט 8 חודשים בארגון הזה, הבנתי שלא כל חייל או חיילת בצה"ל הם באמת הגיבורים שחשבתי שהם, לכו תסבירו לילדה התמימה שהייתי שחלק גדול מהם רל"שיות לא מועילות / אפסנאים עצלנים, שכל מה שמעניין אותם זה כמה שיותר בית, כמה שפחות בסיס ובעיקר לעקוץ את המערכת כמה שיותר ועד תום. אני לא מכלילה, בתור מי שמשרתת ביחידה מובחרת אני רואה את הלוחמים שלנו, שהשירות שלהם אינטנסיבי וקשה. אני יודעת שלא חסרים לוחמים ביחידות מובחרות, שלא חסרים אנשים שבאמת משרתים את המדינה, כי חשוב להם, כי הם ערכיים. אני גם יודעת שלא חסרים אנשים שהצבא דפק אותם וגרם להם ליפול בין הכיסאות, כאלו שנמצאים בתפקידים חשובים מאוד כתומכי לחימה, שהיו כאלו שלא הסתדרו עם המערכת ועוד ועוד ועוד.. אני לא מזלזלת בהם ולו לרגע! אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי השנה. אני מרגישה כאילו בועת "צבא ההגנה לישראל" התפוצצה לי בפרצוף. למדתי שחלק מאנשי הקבע במערכת הם סתם אנשים כושלים שלא מצאו שום דבר אחר והעדיפו לחתום קבע, שלחלקם לא באמת אכפת מהתרומה למדינה אלא רק מהכיס שלהם, למדתי שחלק גדול מהסדירים בכלל לא רוצים להיות בצבא. עצוב לי וכואב לי שזה המצב.
שוב, ברור לי שלא כולם כאלה. כבת לאיש ביטחון חוויתי על בשרי את ההקרבה העצומה של אנשי ביטחון, משפחה, בית, חוויות וזיכרונות למען המדינה. לצערי, אלו שלא עושים את זה מעכירים (לפחות בהרגשתי) על אלו שכן.
הסתכלתי גם על עצמי בתוך המערכת הזאת. למרות שאני באחת היחידות המובחרות בצה"ל (בתפקיד מודיעין), אני נראית לעצמי לפעמים ג'ובניקית שלא עושה מספיק, כל פעם כשאני מביטה בלוחמים לפני שהם יוצאים למבצע - הלב שלי נצבט. הלוואי ויכולתי לתרום כמו שהם תורמים, הלוואי ויכולתי לסכן את החיים שלי למען המדינה כמו שהם מסכנים. בשלב מסוים מגיע קול ההיגיון (חברה) שאומר שיש לי פרופיל 64 (אחרי שהעליתי), שלכל אדם יש ייעוד מסויים במערכת הענקית הזאת, שרוב החיילים - גם כאלו שבתפקידי עורף - תורמים.
אין לי ספק בכך.
אבל אני עדיין מרגישה שאני לא עושה מספיק בשביל המדינה שלי.
אני לא מרגישה גיבורה.
לעומת זאת, את יום העצמאות כחיילת אני בהחלט רואה כחוויה אחרת במובן החיובי של המילה, אחרי שלמדתי להכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות בצד השני, להבין למה הם מסוגלים, להבין כמה אנחנו חזקים.
אחרי שראיתי שדקה לפני הצפירה כל הכפרים בסמוך לבסיס שלי נמלאו זיקוקים, מסיבות ומוזיקה בניסיון פתטי לעורר פרובוקציות, אפשר לומר שהגאווה שלי רק התעצמה.
כי למרות כל המלחמות, האויבים שמקיפים אותנו, האוייבים שבתוכנו, הסכסוכים הפנימיים, השחיתויות בשלטון, הנוער המדורדר ואני יכולה להמשיך עד מחר..
65 שנה אנחנו כאן.
ולנצח נישאר כאן.
"מה הוא יהודי? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו, ובלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו. יהודי הנו יצור קדוש שהשיג מן השמים אש נצחית והאיר בה את החיים עלי אדמות. הוא מקור ומעיין שממנו שאבו כל שאר העמים את דתם ואת אמונתם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
