מה עובר לי בראש

מן הסתם שהיום אני לא אכתוב על סקס, כי זה לא יושב לי טוב במוח.

אני אישית לא הכרתי אף אחד שנפל. האמת, זה לא בדיוק נכון. היו כמה חברים של אבא שנהרגו, אח של סבא שנפל, וחבר של בן-דוד שעלה על האוטובוס הלא הנכון. אבל אני לא הכרתי אותם ממש. אלה הם שמות שעולים פעם בשנה. למרות זאת, כל שנה בשתי הצפירות, אני בוכה.

כשהייתי בת חמש-עשרה ידיד טוב שלי, כמעט אח, התגייס לגולני. כמה ימים לפני יום הזיכרון שלחתי לו סמס בו כתוב 'שלא תעז למות בצבא, אני לא רוצה לעמוד בשבילך בצפירה'. עכשיו אני כמעט צוחקת על התמימות שלי, אבל אז זה היה נראה לי הכי הכי חשוב. הוא לא ענה לסמס הזה, ומאז גם לא דיברנו על זה. אחרי אימונים קשים וקורס קשה לא פחות, הוא נהיה מפקד. הוא היה חוזר עם סיפורים מפחידים, ולפעמים גם מצחיקים, על יריות ושמירות ארוכות מידי. יום אחד ראיתי אותו באמצע השבוע וזה לא הסתדר לי, הרי הוא היה פה בשבת! חשבתי אולי הוא פה לאפטר, או ששוב שלחו אותו לבדיקות בגלל הברכיים. הוא אמר ששלחו אותו הביתה לשבוע כדי להרגע, ושהוא לא רוצה לדבר על זה. אבל יומיים אחר כך קיבלתי ממנו טלפון באמצע הלילה. חייל שלו נהרג חודש לפני והוא לא היה באזור. באותו יום שהוא נשלח הביתה עבר רימון ליד הראש שלו והוא חטף קריז והתחיל לבכות.

לשמחתי הוא לא שירת שלוש שנים בגולני כי הורידו לו פרופיל ל-45.

אני לא רוצה לחשוב על חברים או קרובי משפחה. אני לא רוצה לחשוב על כל רגי ה'כמעט' שהיו לי. האוטובוס שהתפוצץ תחנה אחרי שירדתי ממנו, ההחלטה לא ליסוע לאנשהו באותו יום של פיגוע והורדה של הפרופיל שלי לכל-כך עורפי שהופתעתי שבכלל רצו לגייס אותי.

והיום בערב כולם יצאו לחגוג (חוץ ממני ומאבא שלי. אנחנו נשב בבית עם בירה ציונית ונתלונן ששנינו פצועים מידי לצאת), כולל כל האנשים שדאגתי להם במשך השנים. וישאר רק זיכרון קטנטן של כל ההרוגים שלפני שתיים-עשרה שעות עמדנו והרכנו ראש לזכרם.

שימרו על עצמיכם יקיריי