משהו עדין

דמיינו לכם יער, יער מכוסה בפרחים אדומים כדם.

דמיינו גם עצים, עצים שחורים משחור עם צללים משונים ביניהם, עיניים בוחנות וקולות הינשופים.

את החיות שבין כל עץ ופרח.

ובמרכז היער דמיינו לכם קרחת יער קטנה.

קרחת קטנה ובמרכזה, בדיוק במרכזה מתחת לאדמה נמצא זרעון.

הזרעון הזה הוא אני.

היער התחדש, הפרחים נבלו וצמחו שוב ושוב.

לחיות נולדו צאצאים, חלק מתו חלק נכחדו.

ואני? נטועה באדמה, לא עושה דבר, יושבת ומחכה.

יום אחד היער נבל,

אחד אחד נפלו העצים,

אחד אחד נבלו הפרחים.

אחת אחת מתו החיות.

ואני? אני פרחתי.

צמחתי במלוא תפארתי כורד לבן,

לכל חבריי היה מישהו או מישהי, 

כולם היו יחד,

כולם היו זוג,

ובמרכז החברים היה נקודת בדידות,

נקודה בה האהבה מעולם לא טרחה לבקר,

הנקודה הזו היא אני.

אך לאט לאט קשרים התפרקו,

זוגות נפרדו,

בכי הפרידה, בכי הבדידות הכה בכולם,

חוץ ממני, 

אני? אני מצאתי מישהו,

אני הפכתי להיות מרכז היער וכל השאר הם סתם קרחות.