לא בא לי יותר

אני: #עייפה #עצובה #ענייה

חיה על פלייליסטים של שירים שמשמחים אותי, תמונות של פרחים וקקטוסים, המחשבה שאולי אולי אולי קצת רזיתי.

מרגישה עיוורת. כועסת על עצמי. 

חייבת להתחיל לחזור להרגל של לקרוא ספרים אחרת לא יהיה לי לאן לברוח כל הקיץ הזה.

אני רוצה שזה יבוא אליי מבלי שאצטרך לעשות יותר מדי. מבלי להתבשל בזה יותר מדי. מבלי לחכות לזה שנתיים.

שזה פשוט יקרה ואני אהיה מאושרת כאילו נשכבתי בשדה של פרחים. 

יש בחור נחמד בעבודה שהוא היחיד שבאמת נחמד, שבאמת מתחשב. הוא עוזר לי במשימות גם כשאני לא מבקשת, הוא אדיב וחייכן ויש לו רווח מושלם בשיניים הקדמיות. כל כך נעים לעבוד איתו. הוא גם נורא גבוה, לפחות בשלושה ראשים ממני(ואני יחסית גבוהה) וזה נותן תחושה מדהימה של ביטחון. 

תמיד כשיוצאות לי משמרות איתו אני נהנית יותר. אין הרבה אנשים כאלה וזה כל כך עצוב כי זה כל מה שצריך לפעמים. 

אנשים אחרים שעובדים איתי פחות או יותר מרגיזים אותי רוב הזמן. ואני באמת משתדלת להתיידד עם כולם, לפתח שיחות גם אם לא מעניין אותי באמת, להיות אדיבה ולהתייחס לאחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. אבל יש דברים קטנים שמסוגלים להרוס רושם שלם שבן אדם בנה אצלי. 

והבחור הנחמד הזה אף פעם לא עשה משהו לא נחמד. 

ואני מעריכה אותו ואת הקיום שלו.

ואולי קצת חפרתי עליו יותר מידי.

פוסטים בלי תמונות או מוזיקה מרגישים משעממים וריקים.

יש לי את החדש של וומפייר וויקנד באייטונס אבל אני שומעת רק טימברלייק מדונה וקניה כל היום