לא היה אפשר לקרוא לחדר שלו אפילו קליניקה. קליניקה זה דבר שנשמע קר ומקצועי ואצלו בחדר הייתה תאורה חמימה, רהיטי בד ישנים וחתול שהתהלך לסירוגין. רציתי להגיד לו הכל, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. הורדתי את המשקפיים כדי להפוך את כל החדר למטושטש, כדי שארגיש קצת לא במציאות. אולי כשהעולם בחוץ הופך מטושטש, זה שבפנים מתחוור, מתבהר...
ידעתי מיד שהוא שם לב להכל. הוא ראה שהורדתי את המשקפיים. אולי הוא לא לגמרי ידע עדיין לשם איזו מטרה: כדי להתקרב או כדי להתרחק. רציתי שבאיזשהו שלב הוא יבקש ממני לשכב על הספה ואני ארגיש כמו המטופלות האלה בסוף המאה ה-19. יכולתי פשוט לעשות את זה, אבל העדפתי שיבקש: שהוא יהיה זה שייראה את הצורך. שזה לא תהיה איזו מחווה מניירסיטית שאני ארצה לעשות כדי לחוות את הרומנטיקה של הטיפול. אבל באמת חשבתי שיש משהו בשכיבה שיותר מקרב לשינה ולכן לאמת. באמת רציתי לשכב על הספה והימנעות מזה תהיה בריחה למודעות עצמית מולחמת, הוכחה לכך שהקהל הדמיוני עדיין יושב ביציעי תודעתי. 
הבנתי שכדי שהקשר בינינו יהיה אמתי הוא מוכרח להתפתח לאט. 
"מה אתה כרגע רוצה לדעת?"
"מה שאת רוצה שאני אדע".
שקרן. אתה רוצה את ההפך המוחלט.
"עוד פחות מחודשיים אני בת 24."
"מה את מרגישה בקשר לזה?"
"שזה לא קשור אליי."
"אז למה אמרת לי את זה?"
"כי אולי זה משהו שהיית רוצה לדעת."
"למה שאני ארצה לדעת את זה?"
"אולי כדי שתוכל למקם את הבעיות שלי בהקשר רחב יותר. לא יודעת."
הוא שתק.
"אני מרגישה שזה גיל של מישהי אחרת."
"של מי?"
"מה זאת אומרת של מי?"
"אמרת שזה גיל של מישהי אחרת. אולי כדאי לנסות להבין של מי."
"קשה לי לענות על זה."

מאוחר יותר בפגישה אני אגיד לו. "בקשר למה שדיברנו מקודם... הבנתי של מי הגיל הזה."
"כן? של מי?"
"של האני הבירוקטי שלי."
"זאת הגדרה יפה." הייתי בלי המשקפיים אז לא הייתי יכולה להיות בטוחה אם הוא חייך.
"את הגעת לכאן לפגישה והדבר הראשון שאמרת על עצמך היה משהו שאת לא מרגישה שהוא על עצמך בכלל. זה קצת מוזר, את לא חושבת?"

"זה הדבר הראשון שעלה לי."
"ובגלל זה הוא חשוב."