לרגע
הרגשתי אותך שוב.

והנה מרצדות העיניים שלך לנגד העיניים שלי,
צוחקות,
מאירות
ושמחות. כמו במשך כל 6 השנים האחרונות. רק
לרגע הרגשתי.
רגע
שארך רגע אחד, ואז חלף כלא היה.

רגע
שמיד אחריו,
שיחזרו
כל תאי הזיכרון, שעוד נשארו פעילים אצלי
במוח,
את
כל הסיטואציות הרעות שהכעס שלנו יצר.
ריבים
של טריקות דלת,
לילות
מלאי זיעה ואחרים,
נטולי
שינה.
מילים
נוראיות שאסור היה שייאמרו,
שגררו
אחריהם שובל של כאב, שהשאיר צלקות בנשמות של כל אחד מאיתנו, שהתחיל
מהלב וכמו שלח גרורות אל כל שאר האיברים
הפנימיים.

“את
חסרה לי כל כך שכואב לי בגוף.”

הדבר
הכי יפה

ועצוב שאמרו לי אי פעם.

כשאיבדתי
אותך,
בעצם
איבדתי שני אנשים.

הרי
ידעתי שזה הסיכון כשהחלטתי לעשות הסבה
מהחברה הכי טובה שלך לבת הזוג שלך.
ידעתי
איזה קושי אני הולכת לסחוב על הגב,
כמו
צ'ימידאן
ענק. וידעתי גם איזה פתח לכאב אני פוערת, כשסללתי דרך
רחוקה מזו שלך.

We
grew apart.

כמה
עצוב.

וכמה
שמח לי עכשיו.

מאז
שנפרדנו רק התקדמתי.

זה
כאילו שבכל החודשים שלנו יחד ישבת על
הרצפה,
בלי
שוב כוונה לזוז,
ובכל
פעם שעשיתי תנועה שרומזת על קימה על
הרגליים,
משכת
לי בחלק האחורי של החולצה, כמו שני ילדים קטנים, והפלת אותי חזרה
על הטוסיק,
בלי
לשים תחתיו כרית אפילו. ככה שוב
ושוב. וכל
פעם חזק יותר ויותר.
עד
שכבר לא יכולתי,
וקמתי והלכתי, ממך.
והמשיכה
שלך בחולצה שלי כבר לא הייתה חזקה מספיק
כדי לגרור אותי למטה.
הפעם
אני הייתי יותר חזקה.

מלמדים
אותנו שחשוב לשמור על כושר,
אז
כולנו חיים את הספורט,
נרשמים
לאין ספור קורסים שמלמדים אותנו לאמן את
הגוף ולשמור עליו שחלילה,
לא
יתנוון לנו.
אז
אנחנו שורפים שעות במכוני כושר,
ויחד
איתן,
תאים
במוח.
ובזמן
שיש סביבנו עשרות אנשים,
אנחנו
בוחרים לדחוף את האוזניות של האייפון הכי
עמוק שאפשר,
עד
שניצור בידוד מוחלט בינינו לבין הסביבה.
רק
שלא נשמע רעשים מסיחי דעת חוץ ממוזיקת
דאפסטפ שעושה לנו חשק לתת בראש באימון
משקולות.

ובכלל,
מה
החוכמה להתחבר לעצמנו בצורה כל כך
אבסולוטית,
בזמן
שאנחנו מתנתקים מכל מה שמסביב? הרי אדם מגיע לנקודה בה הוא מתחבר לעצמו ויותר יותר ככל שהוא מתחבר לאחרים.

תמיד
צחקנו על הדרך בה תציע לי שנקשור את הגורל
המעורפל של שנינו לגורל אחד בהיר,
בלי
עננים,
בלי
שלג,
רק
גשמי ברכה.

אמרתי
לך כבר שהחלום שלי הוא שתרד לכר הדשא בבלומפילד, במחצית
של משחק העונה,
תחטוף
את המיקרופון מהידיים של סידי,
שעדיין
מתנהג כאילו שזו הפסקה פעילה ומאבד את
הקול (ואת
הכל,
אם
אתם שואלים אותי),
ותגיד
בקול חזק וברור,
“את, כן את. תתחתני
איתי יא משוגעת.
תעשי
אותי אלוף".

חלום,
שעצוב
ככל שישמע,
כבר
אין לי עניין שיתגשם.

אמרתי
לך שאם אתה בוחר בדרך החוצה מהלב שלי,
אין
לך שביל חזרה אליו.
וזה
לא האגו שמדבר מתוכי.

אני
קשה מדי. ואני ממש לא מתכוונת להתנצל על כך.

הייתי
רוצה להגיד שאני לא קשה מבחירה,
אבל
אני כן.
אני
בוחרת,
להיות
בדיוק מי שאני,
ומנסה
בכל כוחי להיות גרסה משופרת של עצמי בכל
יום מחדש,
בוחרת
לא להיות קלת דעת, כן להיות
עניינית,
לספוג
ידע ולסחוט אותו החוצה.

אומרים
עליי שאני רכה רק בלילה,
אבל
אני בעצם רכה במשך כל שעות היום.
ואם
נחשוב על זה לרגע,
אחרי
הכל,
כל
אחד מאיתנו,
הוא
ספוג.
סופח
אליו נוזלים,
יחד
עם סבון,
מנקה
אחרים ומתנקה בעצמו.

זו
המהות שלנו.

ככה
אני רואה את זה.

והלב שלי הוא העבד

לשכל שלי.

וזה, זה המזל
שלי.