... ואז הטלפון מצלצל.
התמונה שלו מופיעה.
אני מרגישה את ליבי קופץ בחזי. אני מצפה כמעט לראות אותו עף החוצה, למעלה.
אני מרימה את הטלפון. מחליקה את האצבע על המסך.
מה עכשיו? מה אומרים?
"היי" אני שומעת את עצמי אומרת
"היי", הוא מחזיר.
"את יוצאת? אני בדרך"
לא חשבתי שזה באמת יקרה. ועכשיו כשהגיע הרגע אני כבר לא בטוחה שזה נכון.
"תצאי עכשיו, עוד שתי דקות אני מגיע".
אין דרך חזרה. אני מכינה את עצמי. מה שלא יהיה, תגידי את זה. הוא יבין.
הצצה אחרונה במראה, ואני רואה את פניו בחלון.
אני בחוץ. הוא אומר שלום. שואל מה רציתי.
אני אומרת לו שכדאי לשבת קודם, ומרגישה את ההרגשה שכל כך התגעגעתי אליה מתחילה לחלחל בגופי.
את כועסת אני אומרת לעצמי. אל תתני לזה להשתלט עלייך. תזכרי למה את פה.
אנחנו מתיישבים. הוא מחייך. אני שותקת.
"אז... מה קורה?"
"טוב", אני עונה. מטומטמת.
"יופי. על מה רצית לדבר?"
זה עכשיו או לעולם לא..
"אני.. הייתי שם. כאילו, שמעתי אותך.. אני ראיתי. וזה נשמע מפגר, אני יודעת. אני לא ילדה קטנה. אל תחשוב שאני כן. אבל זה ככה"
והוא אומר שהוא מבין. ושזה בסדר, אפילו אמיץ. ושמישהו היה צריך להגיד את זה.
ושבעצם מזל שאמרתי, כי אם לא הייתי אומרת, זה היה סתם כעס נגרר.
ואני יושבת מולו, והוא מולי.
והוא מסתכל עליי. ואני יודעת שאני אתחרט על זה אחר כך.
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
