אני לא עוברת שם הרבה.
לפחות משתדלת.
היינו שם, צחקנו, דיברנו.
רק רציתי לראות איפה זה לעזאזל.
אז הלכנו.
בחיי שעברתי שם מליון פעמים בחיי, ובחיים לא התרגשתי ככה.
כשנכנסנו לרחוב ראינו אחד מהם, במכונית עם עוד אחת.
עברנו ליד הדלת. תפסתי בזווית העין חולצה אדומה, וזה הכל. חולצה אדומה אחת. ומישהו שלובש אותה.
המשכנו ללכת. התחלנו לצחוק ולדבר בקולי קולות, כששמעתי אותו קורא בשמי.
הסתובבתי. חולצה אדומה. פנים מוכרות. רק בשבילו באתי.
הוא נופף. גם האחרים נופפו. נופפנו לו חזרה והסתובבנו ללכת. תוך כדי שמתי לב שהוא פונה לכיוון הרחוב הראשון.
אנחנו אצלי, מדברות על צירוף המקרים ה"משעשע" הזה.
הוא בנתיים בדרכו אל אחד האחרים, ואנחנו... לכיוון דומה.
אנחנו יוצאות מהבית, מתחילות ללכת.
מגיעות. ושוב, רואות אותו יושב שם עם השני. הם מסתכלים עלינו וצוחקים.
אנחנו נבוכות. לא אומרות שלום. עושות כאילו לא ראינו.
היא צריכה ללכת. אנחנו עוברות על פניהם בלי לומר מילה.
בערב אנחנו שוב יוצאות, הפעם לגלידה.
הולכות ברגל, כמו תמיד. ליד התחנה שומעות מישהו קורא לנו.
אני מסתכלת. זה לא הגיוני.. בדיוק דיברנו עליו. וכבר ראינו אותו היום.
פעמיים.
מה הולך פה?
אנחנו צוחקות. אומרות שלום וממשיכות.
מאוחר יותר באותו הערב חוזרות לשבת ברחוב.
שוב עוברות שם. הוא בדיוק יצא.
זה לא אמיתי, אני חושבת לעצמי.
אנחנו אומרות שלום. הוא צוחק. אומר שנפסיק לעקוב אחריו.
אנחנו הולכות.
החלונות תמיד סגורים שם. החנייה תמיד ריקה.
מעולם לא ראיתי אור משתקף מבעד לחריץ בחלון המטבח.
בתור ילדה, הייתי בטוחה שהמקום נטוש, רדוף רוחות.
הוא תמיד קר. הוא לא יוצא מהבית בלי משקפי שמש, לפחות.
הוא יפה. הוא חכם. ספורטיבי. מצחיק.
הוא מושלם.
אני לא עוברת שם הרבה.
לפחות משתדלת.
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
