מתחשק לי לשיר אבל אין לי מה.
בא לי לכתוב בלוג שמח אבל אין לי על מה.
אני תוהה אם להתחיל לספר מה הולך לי בחיים יהפוך את הבלוג ליותר אפקטיבי מבחינתי.. כאילו אני פה בשביל לפרוק ולדבר, כי בחיים האמיתיים אני לא עושה את זה.
אז מן הסתם לספר מה קורה לי בחיים ולא רק מה אני מרגישה זה מה שיעזור יותר, לא?
אבל מצד שני, מה שקורה לי אנשים יודעים... אני לא היחידה שמעורבת.
ומה שאני מרגישה רק אני יודעת.
אז אולי בעצם זה לא נכון?
לא יודעת.
בא לי לספר.
אני קצת מפחדת, האמת.
דעתי מוסחת יותר מידי בקלות.
היה לי קו מחשבה מסוים בקשר לפוסט הזה ואז פתאום שמעתי קולות והורדתי את החלון, ועכשיו אני לא זוכרת מה רציתי לכתוב. באסה.
אני חושבת שהפוסט הזה לא עצוב במיוחד. או בכלל.
הוא יחסית לא מדכא בהשווואה לפוסטים אחרים שלי.
ושוב היו קולות ברקע. אוף
אוקיי. הנה החלטה. זה בטח יעבוד.
במקום לכתוב על מה שאני מרגישה או דברים שקרו אני פשוט אכתוב מה שעובר לי בראש.
זה דווקא די נחמד.
אני מרגישה כאילו קוראים את המחשבות שלי.
מה שבהרבה מאוד מקרים יכול להיות מסוכן. כאילו, אם חברים שלי היו קוראים לי את המחשבות, הייתי צריכה לעבור לעיר אחרת. מביך.
הראש שלי ריק. אין שום מחשבה.
כדאי לי לתת לאנשים מרכזיים בחיים שלי שמות בדויים?
כן, כנראה שכן.
אבל אין לי כוח.
האמת שהתחלתי לעשות את זה. ממש בשורות האלה הייתה לפני רגע רשימה. אבל מחקתי..
מיותר.
אני כבר אאלתר תוך כדי.
זהו.
הראש שלי מרוקן לגמרי.
איזה פוסט מטומטם
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
