לא עובד. משהו פשוט לא עובד. לא מצליח. כל הקטע של השינויים, הלחץ, חוסר הוודאות, הודעות בדקה ה90 והתארגנויות מעכשיו לעכשיו. לא עובד לי.
אני קצת מרגישה טובעת. מבולבלת. אני מתנהלת כרגיל כביכול אבל לא ברור לי למה. למה אני עושה מה שאני עושה. מה הולך לקרות. למה קרה מה שקרה. אני לא זוכרת מה עשיתי כי אני לא עושה יותר דברים במודע. החיים זורמים ועוברים ואני לא שמה לב בכלל. אני עושה מה שאומרים לי ומה שכנראה מתפרש אצלי כנכון, אבל בלי להקדיש לזה יותר מידי תשומת לב. כי אין לי כוח יותר. אין לי כוח לחיות יותר. אין לי גם כוח למות. אז אני זורמת עם הזמן. שיעבור. בסוף כולם מתים גם ככה, בנתיים צריך רק להיות. אבל אני לא אכחיש, אני מתפללת שלא נשאר עוד הרבה מהבנתיים הזה.
מייאש. החיים מייאשים. דברים לא מסתדרים. הם רק מסתבכים. אנשים אומרים, וגם אני נהגתי להגיד, הכל עובר. כשנוכחתי לדעת שזה לא נכון הפסקתי להאמין. נו טוב. אין הרבה מה לעשות יותר. מתישהו הזרימה נפסקת ואת תקועה במקום. הזמן עובר אבל את לא. ואז את מחכה ומחכה שיקרה משהו. שהזרם יחזור ויסחוף אותך. או שאולי תגיעי לסוף הנהר. וזהו. זה יגמר. אבל כלום לא קורה. כאילו איזה סלע גדול עוצר אותך מלזוז בזמן שכל השאר זורמים וזורמים ומזרימים אחרים. ואת תקועה. אז את נשארת. מה כבר אפשר לעשות. מחכה ומחכה. מקווה שהעמידה במקום תביא להתקדמות. כשאת מגלה שזה לא יקרה את רוצה להגיד שזה מבאס אותך, אבל האמת שזה בכלל לא מזיז לך. לא ממש אכפת לך יותר. את רק רוצה שיגמר. למדת לחכות לסוף. ובטח לא נשאר עוד הרבה. אז את תמשיכי לחכות. הוא יגיע כבר לבד.
ובכל זאת לא היה נורא אם מישהו היה נותן לו איזו דחיפה. קטנה, לא רצינית. דחיפונת. רק שיתקדם קצת יותר מהר.
העמידה במקום גורמת לך להתבלבל יותר. את מבינה פחות למה את פה. מה הייתה הסיבה שהיה כל כך דחוף להביא אותך דווקא עכשיו. למה ומי ואיך בדיוק תרמת. ואז את מבינה שהתשובה היא אף אחד, שום דבר ובאף צורה. ואת מבינה שזה מיותר. ואת מוותרת.
וזה הסוף. ככה תמותי.
לבד. בלי חשיבות.
או שאולי לא לבד.
אבל בתוכך תהיי לבד.
וזה מה שבאמת משנה, לא?
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
