מה נשאר לאדם אחרי שלוקחים ממנו את הדבר שבשבילו הוא חי?
נשארים בשר ועצמות, ומוח ושרירים ולב. נשאר שיער ונשארות עיניים וידיים ורגליים ופה.
וגם הלשון נשארת והנחיריים והציפורניים והבטן והברכיים והאוזניים.
מבחוץ נראה שהכל. שום דבר לא באמת נלקח ממנו.
הוא חי, הוא בסדר.
אבל אם מסתכלים לעומק, משהו בכל זאת חסר. חור נפער אי שם בפנים.
הוא קצת פחות חי וקצת פחות בסדר.
משהו עמוק בתוכו מתחיל לקרוס, להתפרק, להיעלם.
לאט לאט הכל מתערבב ונשאב לתוך חור שחור שנפער בתוך תוכו.
והוא מתחיל למות מבפנים.
ועדיין, יש לו ידיים ורגליים ועיניים ופה. וגם הציפורניים והבטן והעצמות, כולם במקום.
אבל משהו בתוכו מת. משהו בתוכו מפסיק לייחס חשיבות לעובדה שיש לו ידיים ורגליים, ובמקום זאת מחפש את הסיבה.
עם הזמן הוא מפסיק לתפקד. הוא מתרסק. הוא נשבר. הוא נאבד.
ואז העיניים כבר לא כל כך עיניים. והאוזניים כבר לא כל כך אוזניים. והברכיים כבר לא כל כך ברכיים.
הוא לא מסתכל מסביב יותר. הוא כבר לא מתעניין.
הוא כבר לא מקשיב למה שקורה סביבו. זה כבר לא ישנה כלום אצלו.
הוא לא עומד. הוא קורס. הוא לא מחזיק יותר.
ובלי שאף אחד ישים לב הוא מגיע לתחתית. לנקודת השפל.
ורק אז, כשכבר אין דרך חזרה אנשים יתחילו לשים לב.
והם יגידו- מה קרה לו, רק אתמול הכל היה בסדר.
ולמה הוא עושה פיל מנמלה.
ואז הוא ימות. ואף אחד לא יבין למה.
כי מבחוץ הכל נראה בסדר. שום דבר לא באמת נלקח ממנו.
אבל, מה נשאר לאדם אחרי שלוקחים ממנו את הדבר שבשבילו הוא חי?
הכל.
חוץ מסיבה לחיות.
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
