DAYDREAMER

I can see it. This one moment when you know you're not a sad story. You are alive. And as you stand up and see the lights on buildings and everything that makes you wonder. And you are listening to that song on that drive with the people you love most in this world. and in this moment, I swear

באיזה שלב הרבה מתחיל להיות יותר מדי?

ומהי ההגדרה אם אני עומדת בדיוק על הגבול?

כבר עברתי אותו?

איך יודעים?

מה קורה כשהסוד הכי כמוס שלך מתחיל להתגלות?

ומה עושים כשהוא מתגלה לגמרי?

כל כך הרבה שאלות ואין לי את מי לשאול.

אני לא מצליחה שלא לחזור כל הזמן לאותו הרגע. הגעגועים נצחיים. 

וזה כל כך לא בסדר שזה כואב.

הכאב הנפשי הופך לפיזי, הגעגועים הופכים למחסור בחמצן, הרגש ללחץ איום בחזה, והתקווה העזה לדמעות בעיניים.

אם רק יכולתי לחיות את הרגע ההוא, שבו הרגשתי נצחית, לנצח... 

I know these will all be stories someday. But right now, these moments are not stories. this is happening