לא עובד. משהו פשוט לא עובד. לא מצליח. כל הקטע של השינויים, הלחץ, חוסר הוודאות, הודעות בדקה ה90 והתארגנויות מעכשיו לעכשיו. לא עובד לי.
אני קצת מרגישה טובעת. מבולבלת. אני מתנהלת כרגיל כביכול אבל לא ברור לי למה. למה אני עושה מה שאני עושה. מה הולך לקרות. למה קרה מה שקרה. אני לא זוכרת מה עשיתי כי אני לא עושה יותר דברים במודע. החיים זורמים ועוברים ואני לא שמה לב בכלל. אני עושה מה שאומרים לי ומה שכנראה מתפרש אצלי כנכון, אבל בלי להקדיש לזה יותר מידי תשומת לב. כי אין לי כוח יותר. אין לי כוח לחיות יותר. אין לי גם כוח למות. אז אני זורמת עם הזמן. שיעבור. בסוף כולם מתים גם ככה, בנתיים צריך רק להיות. אבל אני לא אכחיש, אני מתפללת שלא נשאר עוד הרבה מהבנתיים הזה.
מייאש. החיים מייאשים. דברים לא מסתדרים. הם רק מסתבכים. אנשים אומרים, וגם אני נהגתי להגיד, הכל עובר. כשנוכחתי לדעת שזה לא נכון הפסקתי להאמין. נו טוב. אין הרבה מה לעשות יותר. מתישהו הזרימה נפסקת ואת תקועה במקום. הזמן עובר אבל את לא. ואז את מחכה ומחכה שיקרה משהו. שהזרם יחזור ויסחוף אותך. או שאולי תגיעי לסוף הנהר. וזהו. זה יגמר. אבל כלום לא קורה. כאילו איזה סלע גדול עוצר אותך מלזוז בזמן שכל השאר זורמים וזורמים ומזרימים אחרים. ואת תקועה. אז את נשארת. מה כבר אפשר לעשות. מחכה ומחכה. מקווה שהעמידה במקום תביא להתקדמות. כשאת מגלה שזה לא יקרה את רוצה להגיד שזה מבאס אותך, אבל האמת שזה בכלל לא מזיז לך. לא ממש אכפת לך יותר. את רק רוצה שיגמר. למדת לחכות לסוף. ובטח לא נשאר עוד הרבה. אז את תמשיכי לחכות. הוא יגיע כבר לבד.
ובכל זאת לא היה נורא אם מישהו היה נותן לו איזו דחיפה. קטנה, לא רצינית. דחיפונת. רק שיתקדם קצת יותר מהר.
העמידה במקום גורמת לך להתבלבל יותר. את מבינה פחות למה את פה. מה הייתה הסיבה שהיה כל כך דחוף להביא אותך דווקא עכשיו. למה ומי ואיך בדיוק תרמת. ואז את מבינה שהתשובה היא אף אחד, שום דבר ובאף צורה. ואת מבינה שזה מיותר. ואת מוותרת.
וכשחשבתי על זה באוטו הבנתי שאני לא בטוחה אם אני רוצה או לא. לפני זה זה היה נראה לי ברור שכן אבל פתאום, לא יודעת.. התחלתי לחשוב שאולי אני סתם הרגשתי ככה כי אני מאוד רוצה משהו. אבל לא את זה. זה לא מתאים לי.
או שאולי כן, אני לא יודעת. והוא מתבייש.. זה קשה לו... אז אני מניחה שעד שאני לא אחליט בעצמי זה לא יקרה לעולם.
מה שדי מבאס, כי אני לא יכולה להחליט אם הוא לא מראה לי איך זה יהיה. אז בעצם אני די תקועה באמצע- אני צריכה להחליט אבל לא יכולה להחליט בלעדיו. איזה זין.
היום משום מה אני מרגישה שיש איזה ציפייה שכל הבלוגים יהיו על בחירות... אז שלי, כמו תמיד, על בחירות, אבל מסוג קצת שונה. כמו תמיד.
מחר אני לא לודמת הרבה.. רק כמה שעות. מזל, כי ממש אין לי כוח ללמוד וגם יש לי המון מה לעשות אחרי הלימודים.
וביום חמישי אנחנו שוב ניפגש ואני צריכה להחליט כי אם אני לא אחליט זה יהיה סתם מביך ומבאס.
הלוואי שהייתי בטוחה שהוא רוצה. לעזאזל, הייתי חייבת ליפול דווקא על הביישן.
אם הייתי בטוחה שהוא בעד זה היה הרבה יותר קל, כי התשובה כמובן הייתה כן.
מצד אחד התקופה הזאת מרגישה לי יותר טוב כרגע, כאילו קצת מתחילים להסתדר לי דברים, אני פחות לחוצה ופחות מדוכאת ופחות עצבנית. מצד שני אני לא מצליחה להבין מה השתנה מלפני כמה ימים והאמת שאני די בטוחה שכלום לא השתנה. אולי העובדה שירד קצת העומס מצד בית הספר הועיל אבל אני לא חושבת שזה זה. טוב נו, אף פעם לא הבנתי תקופות.
מעניין אותי מה יהיו התוצאות של הבחירות. לא יודעת למה, אבל מרגיש לי שאני אופתע. מקווה שלטובה. לא יזיק לנו שינוי קטן..
חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי ראש הממשלה ואני לא יודעת. שלום עולמי זה שטות כי ראש ממשלת ישראל עם כל הכבוד לא יכול להביא לזה.
הסכמי שלום? אולי. וגם החזרת שטחים.
בטח הייתי ראש ממשלה מאוד גרוע. כולם היו גוועים ברעב או משהו בסגנון. לא פלא שלא היו בוחרים אותי בחיים..
עדיף שאני אהיה מנקת רחובות או משהו. או אולי מוכרת גלידה.
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
