DAYDREAMER

באופן כללי, אני לא ממש אוהבת אנשים.

כלומר, אני כן, אבל לא כמו שאתם חושבים.

כשחזרתי היום הביתה לבד חשבתי לעצמי שאנשים כן אוהבים אותי. שירגישו בחסרוני. באמת הרגשתי ככה.

ועכשיו זה כבר לא מרגיש ככה.

אני לא שמחה בדרך כלל.

אני לא נחמדה.

בנים לא נמשכים אלי לעיתים קרובות.

אני לא חושבת שזה בגלל שאני לא יפה. אני חושבת שאני מפחידה אותם.

לפעמים אני מצטערת שאין לי שום כישרון. הייתי רוצה להיות טובה במשהו.

יותר מזה, הייתי רוצה לרצות משהו מספיק בשביל להשקיע בו.

עוד לא היה לי שום דבר כזה.

אני אהיה כישלון כשאני אהיה גדולה.

אם לא הייתי בתולה נצחית הייתי נשבעת שאני בהריון עכשיו. אני עומדת להקיא.

אני לא חושבת שאני אעמוד במערכת יחסים ארוכה. אני מפחדת מאינטימיות.

אני גם לא אהיה מסוגלת לתת לאף אחד לראות את הגוף שלי.

הייתי רוצה להיות אחת מהבנות האלה שהכל אצלן מושלם. הן מוציאות ציונים גבוהים ויש להן חבר והן אוהבות את עצמן והבעיה הכי גדולה שלהן היא שנשברה להן ציפורן או שהעלו תמונה לא יפה שלהן לפייסבוק.

הייתי רוצה להמשיך לכתוב אבל אני הולכת להקיא. לילה טוב שיהיה

אם לפחות היא הייתה מעריכה את מה שיש לה לא היה לי אכפת.

אם הייתי יודעת שהוא מאושר לא היה לי אכפת.

אם היא הייתה מספיקה טובה בשבילו, בכיף.

אבל היא לא. והוא לא.

אז כן, אכפת לי. מאוד.

למה הוא איתה אלוהים יודע. זה ברור כל כך שלא טוב לו... וגם לו זה ברור.

בשביל השם והתואר. אולי. לא יודעת.

הוא לא מאושר וזה קורע אותי כי אני יודעת שיכולתי לעשות אותו מאושר והוא אותי.

והוא יודע את זה ואני יודעת את זה וזה הורג אותי.

אם זו הייתה אני בחיים לא הייתי מתנהגת אליו כמו זבל.

ולא הייתי מנצלת אותו ומשפילה אותו.

ולא הייתי לוקחת אותו כמובן מאליו.

ובחיים לא הייתי בוגדת בו.

לא הייתי נותנת לו להרגיש רע עם עצמו. לא בכוונה לפחות. ולא בלי סיבה.

ובכל זאת הוא מעדיף אותה.

למה?