DAYDREAMER

הפוסט הבא נכתב בעת האזנה לתגליות המוזיקליות החדשות- ישנות שלי. כל פעם שמופיע קישור- זה אומר שהשיר שברקע התחלף והשיר שבקישור מתנגן. מוזמנים לקרוא את הבלוג לצלילי השירים. מבטיחה איכות

מהימים האלה שאת פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר... 

מוזיקה, וסטוק עצבני ומעמיק בתמונות שלו.

את כבר יודעת בדיוק איך הוא היה נראה כשהיה תינוק ואיך קוראים לסבתא מצד אמא שלו.

את זוכרת בעל פה את התגובות על הפרופיל, ואת השמות של כל הבנות שאי פעם הגיבו אצלו.

את זוכרת את סדר התמונות ואת מספר הלייקים, ואת הפוסטים שעל הקיר.

ואם יהיה אחד חדש תהיי מופתעת ותשבי שעה ותשנני כל מילה ומילה בו.

הוא לא יודע מי את. או שאולי הוא כן. את מתה פשוט לגשת ולשאול.

אבל אי אפשר, זה מוזר ואת יודעת את זה.

אבל את גם יודעת שבלילה, במיטה, את תדמייני לעצמך 21 מליון וריאציות שונות של היום שבו תעשי את זה.

ואז זה גם נראה לך הגיוני.

את יודעת שזה לא יקרה, וזה לא כאילו שאת מצפה שזה ישתנה אבל משהו בך בכל זאת רוצה שאולי...

לפעמים את יושבת ומשחזרת את היום שבו הכרתם. או לא בדיוק הכרתם, אבל משהו בערך.

אפשר לומר, היום שבו הכרת.

את מריצה בראשך שוב ושוב מה יכולת לעשות אחרת, מה אולי היה עוזר לו לזכור.

ומה עשית אז שתוכלי לעשות שוב בשביל אולי לקבל הזדמנות נוספת.

ואז- וזה החלק האהוב עליי- את ממציאה הזדמנויות.

מקומות ומקרים שיכולים להוביל לפגישה.

אולי תתקלי בו ברחוב, ותקסימי אותו ביופייך.

או שבמקרה תצאו לאותה מסיבה ותמצאו אחד את השני.

הוא מקסים והוא מושלם ואת יודעת שהוא בדיוק מה שחיפשת אבל שום דבר שתעשי לא יעזור כי הוא לא יודע מי את וזה הורג אותך ואת רוצה שהכל יהיה אחרת ואז את מתיישבת מול המחשב ומנסה להבין

מה בדיוק את מרגישה ולנסח את זה למילים כדי שתוכלי לפרסם את זה ולהוריד את האבן מליבך, ובתוך תוכך אולי את אפילו מקווה שהוא יקרא ויבין.

ואז את פותחת פוסט חדש והמילים פשוט לא יוצאות ובמקום זה את כותבת עוד פוסט מתוסכל ולא מובן ולא באמת חשוב כי הוא לא עוזר בכלל, כי את הרי פה רק בשביל לפרוק את לא פורקת בכלל. 

ואז, כשאת חושבת מה לכתוב, את מבינה כמה החיים שלך דפוקים ועל כמה דברים יש לך להתלונן ואיך כשרצית לכתוב דבר אחד יצא לך דבר נורא אחר.

ואת חושבת שאת לגמרי חסרת תועלת ושהדבר היחיד שאמרו לך כל החיים שאת יודעת לעשות- לכתוב- גם אותו את לא יודעת לעשות כמו שצריך והדיכאון לגמרי משתלט עלייך .

ואז בא הקטע הבא בפלייליסט שלך

ואת נזכרת בפעם הראשונה שראית אותו וכמה שהוא השפיע עלייך ושנשבעת שבחיים יותר לא תרגישי ככה ושתתחילי להעריך את הדברים הקטנים בחיים שלך. 

ואז הכל נראה ורוד יותר

יש תקווה

יושבת מול דף ריק. בפעם המיליון.

אתמול בלילה ניסחתי לי בראש פוסט גאוני. בפעם המליון.

היו בו כל הדברים שרציתי להגיד, תגליות מרהיבות על האדם וגילויי לב חושפניים.

ביקורת על החברה ועל העולם ודרכים שבהן יכולתי לתקן את הטעויות שלי.

היו בו שפע של רעיונות ותובנות משנות חיים.

אתמול בלילה, כשחשבתי על הרגע שבו אקליד את הפוסט הזה, ידעתי שהאבן תרד.

שזה הפוסט שלשמו פותחתי בלוג.

שזה הפוסט לו חיכיתי.

ושוב, בפעם המליון, קמתי בבוקר.

ואני לא זוכרת כלום.

מילה או שתיים, אבל לא נושא, זה כל מה שנשאר.

לעולם לא אדע עוד מה עבר לי בראש.

מהי מהות החיים ולמה אני פה.

מחשבות של לילה. הו כן, אם רק היו אלה מחשבות של יום.

אז הנה אני כאן, ואני לא יודעת מי אני עוד.

או מה אני יודעת ולמה אני מסוגלת ועל מי אני כועסת ומי הם חבריי.

כי כל אלו נמחקו ביחד עם שנתי.

אם רק יכולתי להקליט את מחשבותי כדי לנגן אותן לעצמי שוב מאוחר יותר, או לחלופין מוקדם יותר, כשאני צלולה והגיונית.

כי כל המילים שלא אכתוב עכשיו לא ינשקו את רגלי המילים שהגיתי לעצמי אתמול בחושך.

אותן מילים שמתארות מה אני, מי אני, ומאיפה באתי.

מחשבות של לילה. הדבר הנפלא בעולם.

כי רק בלילה אנחנו מורידים את כל המחסומים, ואנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להגיד.

בלילה אנחנו אנחנו.

מחר בלילה, הבטחתי לעצמי, אכתוב את הכל המחשבות. והפעם באמת