אני הולכת לכתוב דברים שמעולם לא העזתי לומר בקול. אני מקווה שאני אצליח לכתוב הכל.
כרגע אני יושבת בחדר, שומעת מוזיקה בקולי קולות ומתחשק לי לבכות.
אני בקושי בוכה. גם כשהדמעות עולות אני מחניקה אותן.
החברה של היום לא מאפשרת להפגין חולשה. לפחות לא החברה בה אני חיה. תבכי- יצחקו עלייך, ישפילו אותך, ידכאו אותך.
אני מפחדת לדבר.
כן, קשה לי. כן, עוברות בי מחשבות אובדניות לא מעט פעמים.
אני בטוחה בכמעט 100% שבחברה יותר פתוחה ומקבלת לא הייתי נמצאת איפה שאני היום.
הרבה פעמים המספריים כבר היו על היד. כבר הרגשתי את זה קורה והתחרטתי ברגע האחרון.
למה? כי זה לא הטבע שלי. אין לי נטייה אובדנית וזו לא הדרך הטבעית שלי לדרוש צומי. אבל אני מושפעת מהחברה. והחברה אומרת שהדרך הטובה ביותר לדרוש צומי היא לחתוך.
כן, אני לא עושה את זה. אני תמיד רק מאוד קרובה. אבל מי יודע...
אני שומרת הרבה בבטן. והאמת שרוב מה שאני שומרת בבטן הוא בגלל העובדה שאני שומרת בבטן.
כלומר, רוב הדברים שאני שומרת בבטן לא היו קורים בכלל אם לא הייתי שומרת.
הסתבכתי קצת עם המשפט. אני מקווה שזה לא מסורבל מדי..
בקיצור, אין לי יותר מדי עם מי לדבר.
יש לי חברות, יש לי חברים, אל תבינו לא נכון.
אבל החברים שלי עדיין ילדותיים מדי בשביל שאני אדבר איתם, ורוב החברות הקרובות שלי יצחקו עליי. אני לא מרגישה מספיק בטוחה ופתוחה איתן בשביל לדבר.
אז אני שותקת.
אני מניחה שאם הן יקראו את הפוסט הזה הן יחשבו לעצמן "איזה ילדה מפגרת וצומי מי שכתבה אותו". אולי אפילו הן ישלחו לי קישור שלו בפייסבוק עם איזה הערה עקצנית של "תראי את הדפוקה הזאת, חושבת שכל העולם סובב סביבה". מזל שהן לא יודעות שזאת אני.
חשבתי לדבר עם מישהו גדול יותר. ההורים זו לא אפשרות. אני לא מספיק קרובה אליהם. מורים ממש לא. אין מצב. גם לא היועצת או משהו.
לבקש ללכת לפסיכולוג אין לי אומץ..
אז פניתי למדריך שלי בצופים. הרי הוא אמור להיות סוג של אח גדול בשבילי.. אין לי אחים גדולים. אז רציתי להפוך אותו לאחד. אבל הוא נפנף אותי. בצדק.. מה ילד מסכן בן 18 צריך לשבת ולשמוע את הצרות שלי?..
אז נשארתי אני. אני מספרת לעצמי. בלילה, עד שאני נרדמת, אני מדברת לעצמי. מספרת לעצמי על היום שעבר עליי, על הדברים הקשים שקרו לי, נותנת לעצמי עצות, וכשצריך גם מעיפה לי כאפה לפרצוף. הרבה פעמים אני גם כותבת שירים. אולי יום אחד אני אפרסם אותם.
סביר להניח שלא.
כן, אני נשמעת קצת מטורפת. אולי קצת הרבה. אבל, אם אין אני לי מי לי? אין לי אף אחד אחר. אפילו פה לא הצלחתי לגיע לפואנטה אליה שאפתי.
יש לי אותי... אם לא הייתי שונאת את עצמי, אולי זה אפילו היה נחמד.
אני די בודדה.
אולי זה נשמע מפגר מהפה של טינאייג'רית קטנה ומפגרת שחושבת שכל העולם סובב סביבה.
אולי זה באמת מפגר.
אבל אלה החיים שלי. מותר לי לעשות איתם מה שאני רוצה
כינוי:
princess of my nightmares
בבלוג זה
בכל הבלוגים
