מה קרה לימים שהיינו גוזלים של העולם?

מנסים להבין את עצמנו בכוח ומדברים על הגדרות ולא על איך לפרוץ אותם החוצה.

שהכל סבב סביב מין שברור שאיש מאיתנו לא קיים.

הכל היה חדש ומרגש מבלי שהיינו צריכים בכלל להתאמץ.

והיום? היום הכל בצעדי בלרינה מהלכים על קליפות ביצים שלא יחשבו ככה ואולי מצמצתי לא נכון. 

אולי באמת אני ממצמצת לא נכון. כי אחרת אין לי שום סיבה טובה לתת ללמה אין מסביבי דבר.

כל מה שעוטף אותי זה ראסטות ואבק.

אני בשליטה. אני עם מושכות בידיים והברזלים כבר חותכים לי ממזמן את הפנים כי אני רק מחפשת להקטין את מי שאני יותר ויותר.

איפה הימים ששאלו אותי והתעניינו בי וניסו כולם לפצח אותי? 

ואולי זה לא הימים שחלפו אלא האנשים שויתרו.

ויתרו עלי. ויתרו על לנסות ליצור שיחה איתי.

כמה אנוכית אני יכולה רק להיות?

ועכשיו, השתיקה חוזרת להיות יפה לה.