היום היה כ"כ עמוס, קרה בו כל-כך הרבה והוא עוד אפילו לא הסתיים!
אני אכתוב עליו בשני פוסטים,
ונכון שזה מעיק ואני לא נוהגת לעשות זאת אבל אני חייבת לפרוק.
אני רושמת לנוחיותי את הנקודות, כדי שאני לא אשכח.
-סיפור רצח מזעזע -ריטלין
חלק א': סיפור רצח מזעזע
בבוקר היום קמנו כל המשפחה נרגשים במיוחד, אחי הקטן עולה לכיתה א', ואחי הסנדוויץ' עולה לכיתה ז' (אצלינו זה מעבר של בית-ספר). לכן מדובר בשתי התחלות חדשות ומרגשות וכל המשפחה פתחה את הבוקר בחיוך לצלילי השיר המפורסם מהמחזמר של עוץ-לי-גוץ-לי.
בחיוכים נרגשים ליווינו מוקדם מהרגיל את אחי בן ה-6 אל יומו הראשון בכיתה א', שהתחיל בתחנת האוטובוס. בעוד ההמולה ההתרגשות הולכת וגדלה, הגיעה חברה שלי לתחנה ועל פניה נראו סימנים לכך שמשהו לא טוב קרה. אמרתי לה שלום בחיוך, והייתי בטוחה ב-100 האחוזים שרק דמיינתי את ההבעה, אבל מיד אחרי רגע היא אמרה את המשפט שגרם לי לרעוד בחרדה ולשקוע במחשבות איומות למשך שאר היום: אבא של נ'(ילדה מהשכבה שלי) רצח את אמא שלה.
סרבתי להאמין. אני יודעת שחברתי אוהבת לדבר ולפתוח פה (ולא רק היא.. אני לא מאשימה אותה) ולכן פשוטו כמשמעו סרבתי להאמין. בתוך תוכי ידעתי שיש אמת בדבריה, אך לא האמנתי שמדובר במשפחה של הילדה שהזכירה.
הוריה של הנערה ניהלו מסעדת בשרים (אבל היא בעיקר ידועה בזכות הפלאפל והשווארמה המשובחים שלה.), הם עבדו יחד, תמיד נראה שהמערכת יחסים בניהם היא תקינה וטובה, תמיד השניים שאלו את אחי (הבן שלהם חבר טוב של אחי) בחיוך רחב על הפנים מה שלומו ומשפחותינו היו מיודדות זו עם זו (אמנם לא באופן מעמיק, אבל בכל זאת תמיד אימי ואבי עצרו לשוחח איתם כשפגשו בהם). מובן שאני לא מיתממת, אין לדעת לעולם מה קורה בחדרי חדרים שכשאף אחד לא רואה, אך גם נ' אמנם רק לומדת איתי במספר מקצועות ולא יותר מזה, ובכל זאת הבחנתי שמדובר בילדה חייכנית ומאושרת. אפילו חברותיה טענו היום שהיא לא סיפרה להן שום דבר על המצב בין הוריה, דבר שמסתבר היום לצערי, כטרגי.
עם הגעתי לבית הספר וככל שהתקרבתי לראשונה בשנת הלימודים הזאת שמעתי יותר ויותר דיבורים היסטריים על המקרה, ובכל זאת הדחקתי את הדבר, ניסיתי להיות אופטימית ולא להתעמק בזה יותר מידי לפני שהדבר וודאי.
בטקס פתיחת השנה של בית הספר נפתחו מילותיה של המנהלת בדברים הבאים: "לצערינו הרב, לפני זמן קצר קיבלנו הודעה מצערת על מקרה רצח מזעזע שהתרחש ב-X, בתה של ההורים לומדת כאן ב-X ואנחנו מוסרים לה את תנחומינו" .
ואז סופסוף הכה בי הדבר אמא של נ' נרצחה על ידי אביה. כל היום לא יכולתי לחשוב. המחשבות ריחפו בראשי והייתי מזועזעת .
תקראו לזה איך שתקראו לזה נהייתי חרדתית,
התחלתי לתהות אם זה קרה במשפחה הכל-כך מוכרת הזאת בעיירה ובעמק בכלל, יש איזשהו סיכוי שזה יכול לקרות בכל מקום, כולל ביתי שלי?
נלחצתי והתחרפנתי ובעיקר נבהלתי.
כששומעים על מקרים כאלה בחדשות, אנשים ממלמלים "מזעזע, איך ייתכן? נוראי." אבל כשזה מגיע למגרש הפרטי שלך, לבית שלך ולאזור בו אתה חי.. אתה פתאום מבין עד כמה הדבר באמת ובמלוא מובן המילה מזעזע.
איך נ' תוכל להרים את הראש עכשיו? איך היא ואחיה יצליחו להתאושש מהמכה הזאת? היכן יגורו וכיצד ייחיו בידיעה שרגש הנקם שלהם מופנה כלפי אביהם שלהם, האיש שהביא אותם לעולם? איך שתי הבנות ישנו בלילה, כשבחלומותיהן עולה מעשה הרצח של אימן באכזריות?
אני מאחלת למשפחה שאף כי לעולם לא יצליחו להתאושש מהמקרה הנוראי הזה כן ימצאו את הכוחות להמשיך הלאה על אף כל הקשיים והפצעים הנפשיים. שיצליחו להשתחרר מהמראות האיומים עם הזמן, לדעת לתת ולקבל אהבה ותמיכה זה לזה בימים האלו שהכל נראה קשה ואין שום אור בקצה המנהרה.
__________________________________
בשביל לשמוע את השיר עצמו תעבירו ל- 1:14, או לחצו כאן:
אז שוב שלום . הפוסט הקודם היה ארוך במיוחד... לא ציפיתי שמישהו ייקרא אותו בכלל, ובכל זאת.. אני אסירת תודה למי שהיה לו כוח לשבת ולקרוא את הקשקושים שלי על החיים . היום אנסה לקצר.
אז השבוע היה גדוש באירועים- רובם הגדול חיובי אופטימי וטוב. אך גם היו רגעים קצת פחות טובים- ומה לעשות שלפחות אצלי שום דבר לא יכול להיות מושלם.
אני באופן כללי בנאדם פסימי מאוד. אני מנפחת אירועים קטנים בראש שלי למימדים עצומים- שאחרי זה לרוב עושים לי בעיות.
ולענייננו. השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-14 .
אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. אני די שמחה כמובן . אני יכולה להגיד שגיל 13 זה הגיל הכי מבאס שחוויתי עד כה, ולכן אני שמחה להיפטר ממנו.
אבל מצד שני, עם כל שנה שעוברת ככה הילדות שלי מתרחקת ממני, האחריות שלי גודלת- האחריות שבלהתקרב לחיים עצמאיים.
ואני לא רוצה להשמע כמו אגואיסטית חסרת לב ועצלנית שמטילה את כל האחראיות על הוריה, אבל אני לא אשקר זה לא קל. עד כה כל השנים ישבתי רגל על רגל ראיתי איך ההורים שלי צריכים להקדיש חלק לא קטן מחייהם אליי ואל אחיי. ועכשיו פתאום הגיע הגיל שעליי לעזור, מתוך צורך אישי למטלות הבית, למשל. או לטיפול באחיי.
אני מקווה שאני אסתגל למצב החדש כי אני באמת ובתמים מעריכה את ההורים שלי. הם אנשים נפלאים שרק מנסים לעשות לנו טוב, גם אם לפעמים זה נראה ההפך הגמור.
(אגב זאת הסיבה שאני מתקשה לשמוע חברים שלי ונערים מדברים על ההורים שלהם כאילו הם איזה מפלצות, כל עוד זה לא מגיע להם.)
חגגו לי באמת באופן נחמד, לא מהודר מידי, ולא בכלל לא. כיוון שיום-הולדתי חופף לסיום הלימודים, חגגתי את השניים יחד בנחל בעמק בו אני גרה . היה נחמד, בערב הלכתי עם משפחתי המצומצמת לבית קפה, והערב נלך למסעדה-מסעדה עם הדודים וסבא וסבתא שלי . בנוסף קיבלתי גם מערכת סטריאו- אני חולמת על זה כבר המון זמן, והמערכת הזאת באמת היא מצויינת. וכדי לחנוך אותה, קיבלתי במתנה גם דיסק של גרין דיי, שחיכיתי לו בקוצר רוח. אך חחשוב לזכור שמה שעשה לי את היומולדת הוא זר של פררו רושה ובלון הליום שחיכו לי ליד המיטה כשקמתי בבוקר. אני חגגתי עם חברותיי, ואחת- שמעולם לא סמכתי עליה הוכיחה שכדאי לי להפסיק לנסות, ולא הגיע לטובת חברה אחרת שלה. למי אכפת? מעולם לא אהבתי אותה במיוחד.
אה כן, חטפתי בין היתר גם ביצים וקמח ומים על הראש, אבל הכל ברוח טובה. (רק חבל שלא דיווחו לי מראש, כי החולצה האהובה עליי הפכה לקורבן)
וגם סיום הלימודים.
בשעה טובה סיימתי כיתה ח'- הכיתה הכי מרגיזה בהסטוריה . *הכי* .
זאת כיתה כזאת שאתה לא יודע בשביל מה אתה לומד. לפחות בכיתה ז' אתה מבין שאתה צריך להסתגל לתנאי החטיבה המורכבים יותר, ובכיתה ט' המעבר לתיכון נמצא לנגד עינייך.
בכיתה ח'...... שום דבר. אתה פשוט לומד ולומד ולומד בלי שום מטרה. בלי שום דבר לכוון אליו. אז מזל שנפטרתי מהכיתה הזאת, למרות ששנה הבאה תהיה אינטנסיבית, אבל לדעתי כמה אינטסיבי ככה מעניין .
ובנוסף לכל- צבעתי את השיער. זאת אומרת.. לא את כולו, אבל סוג של קצוות ומעלה. בצבע כחול. כן. לא אכפת לי כמה מוזר זה נשמע, בעיניי זה מדליק. זה יפה ויחודי . התגובות על העיניין התחלקו לשניים: "למה עשית את זה לעצמך?!" ו-"את מלכה! זה מדהים" . שלא תבינו לא נכון, בשני המקרים נהנתי מאוד, כי בתגובה הראשונה- יכולתי לחייך לבנאדם בעיניים ולהגיד לו (במילים עדינות): לך לעזאזל. בתגובה השנייה יכולתי רק לחייך חיוך ביישני ולהגיד תודה. ולהודות לאלוהים שלפחות בעיניי השאר זה לא נראה מזעזע לחלוטין. ועדיין כל העיניין הזה שבלצבוע את השיער הזיז בי משהו. מילא אותי. עשה אותי לבנאדם אופטימי יותר. ואין לי שום בעיה עם זה.
אז הסתיימו הלימודים, התחיל החופש. הסתיים גיל 13 והתחיל לו גיל 14.
זה טוב. אני בתקופה בחיים שלי שאני ממש היייתי זקוקה לשינוי הזה, של הצבע בשיער שתיכננתי המון זמן, של המעבר גיל, של החופש הגדול, של סיום כיתה ח'. כל העיניינים האלה, בניגוד לחיי בדרך כלל, עוברים עליי במקום הנכון ובזמן הנכון.
ואני שמחה על כך. בלי שום התפלספות מיותרת, רק לפרוק את המתח, והרצון שבלספר למישהו את אירועי השבוע האחרון.
* * * * * * * * *
השבוע אני מצרפת שיר מתוך הדיסק החדש, שיר אופטימי, שמתאים למצב רוח שלי בזמן האחרון.
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אה כן, חטפתי בין היתר גם ביצים וקמח ומים על הראש, אבל הכל ברוח טובה. (רק חבל שלא דיווחו לי מראש, כי החולצה האהובה עליי הפכה לקורבן)