ואוו .
בהתחלה כשבאתי לכתוב את הפוסט הוא היה צריך להיות ארוך אבל אחריי שכתבתי אחד מהקטעים החלטתי לכתוב פה קטע קצר ואחד ארוך שכתבתי מזמן . וזה הכל (:
קטע ראשון ~ קצרצר . כתבתי אתמול בזמן הנסיעה לירושליים .
שם הקטע : במראה שמחוץ לאוטו .
הכל נראה טוב יותר , יותר יפה
האף נראה קטן ויפה .
העיניים לא נראות כל כך קטנות .
העור נראה קפוא ונקי .
השיער מתנופף ברוח הקפואה של שעות הלילה .
הכל נראה כמו שהוא צריך להראות .
אני מרגישה יפה פתאום .
וזה נגמר ברגע שיוצאים מהאוטו .
ואני מחכה לנסיעה הבאה , שארגיש בה קצת טוב עם עצמי.
בגלל המראה שבאוטו .
קטע שני ~ [ כתבתי אותו עוד בזמן בצפר והוא מרגיש לי מאוד רלוונטי עכשיו ] [ממש ממליצה לשים את השיר הזה :
http://www.youtube.com/watch?v=4sTfcAA5zOQ שלכת - אביב גפן ]
קמתי בבוקר , שוב בלי הרצון לחיות, שוב עם הרצון שתעבור מכונית ותדרוס אותי , שאף אחד לא ישים לב .
לשים שוב חיוך על הפנים בשביל כולם , שלא ישימו לב שכלום לא בסדר איתי .
יצאתי מהבית לעבר הרחוב הראשי וראיתי אותו עם מישהי . העדפתי לנסות לפחות, להתעלם .
לחשוב שזו אחותו או משהו , עד שהמציאות הכתה בפניי ולא נתנה לי להמשיך בפנטזיות שלי.
הוא קירב את פניו לפנייה, עוד סנטימטר ועוד אחד . הזמן הזה שבו פיו מתקדם אל פיה היה מורגש כאילו היה נצח .
עד שפיותייהם נגעו . זאת בוודאי לא אחותו .
הכאב שדקר אותי בחזה היה כל כך מוחשי . כאילו הצליפו בי בשוט בכל גופי .
האדם שהשאיר אותי ללא ידיעתו בחיים כל כך הרבה זמן , שנתיים . כאב חד כמו סכין עבר בגופי .
התמוטטתי על המדרכה , לא אכפת לי שהם רואים . שייסתכלו , שכל העולם ייסתכל . כאילו מה אכפת לי.
התחלתי לבכות וראשים התחילו להסתובב לכיווני .
ההבנה שאני מיותרת בעולם הזה הכתה בי , ההבנה שאני סתם גורמת צער לאנשים .
הראש שלי התחיל להסתובב . ולפתע לא הצלחתי לנשום .
אני בהתקף .
לא חשבתי על זה , לא היה לי התקף כבר 9 שנים
האוויר היה חסום, כל ניסיונותיי לנשום כשלו . התחלתי להחנק ממש
המשאף לא עליי .
בין האנשים שהיו סביבי גם הוא היה . היא לעומתו , רק עמדה מהצד . בוהה בי וממצמצת . אבל הוא לא .
כן אכפת לו ממני . חייכתי . לא באותה צורה כמו שלי אכפת ממנו
שמעתי את קולו צועק על האנשים שהקיפו אותי במעגל " זוזו הצידה ! " גם כשהוא צועק קולו עדיין נעים באוזן .
קול בטוח אבל רועד . האנשים לא זזו והוא המשיך לצעוק " זוזו מהדרך ! אני מע"ר [ מגיש עזרה ראשונה ] ! "
האנשים זזו הצידה . הרגשתי יותר טוב , כשאני לא קלועה במעגל האנשים ההוא . שזה רק אני והוא .
ואף אחד אחר לא משנה .
הוא התיישב על ידי והחזיק את ידי . מלטף אותה בעדינות בעזרת האגודל שלו. הכביש הסואן חיזק את כאב הראש שהיה לי .
ניסיתי לנשום שוב , אבל האוויר המשיך להתנגד לי . " יש לך משאף ? " הוא שאל , מודאג , לחוץ
בקושי הצלחתי ללחוש ' לא ' . אבל הוא שמע .
גופי היה מרוקן מאוויר , הרגשתי את הסוף . ראיתי אותו .
וזו הסיבה שנבהלתי לרגע כאשר שפתיו נחו על שפתיי
מנשים אותי , מחזיר אותי לחיים
ולפתע נשימתי הוסדרה
הוא התנתק ממני, מפסיק להנשים אותי , מפסיק לתת לי את נשיקת החיים .
מסתכל עליי , מחייך, מרוצה שהצליח במשימתו .
הוא עדיין רכן ליידי
" אני אוהבת אותך "לחשתי לו.
אך הוא ענה רק " אני יודע, מצטער " .
מעביר את שערי אל מאחורי אוזני. נתן לי נשיקה קטנה , בפה , ועוד אחת במצח .
התרומם והלך. הלך אלייה .
כל גופי רעד ומעגל האנשים שהיה מסביבי חזר . לא יכולתי יותר. לא יכולתי לשאת את זה עוד . לא עוד .
בקושי רב התרוממתי וצעדתי אל עבר מוות מובטח .
אל הכביש .
שנייה עברה .
כאב נוראי הצליף בגופי והציף אותי כאב .
לאחר רגע
נעלם
כבר לא אהיה מאוהבת . כבר לא אהיה נאהבת.
כבר לא אהיה בצד. כבר לא אהיה איתו לעולם.
כבר לא אהיה בכלל.
זה הפוסט. פוסט עידכונים[ ואו יש המון ] בקרוב ..
תגובות ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
