תמיד אמרתם שאני שקטה

אמרתם תדברי

אמרתם שקטה וחשבתם

חלשה,

אמרתם את כמו

שיערה שנופלת מהראש ונחה כל היום על העורף

בלי שמרגישים

חשבתם חלשה

ואני ידעתי:

חזקה

כי כשהייתי נופלת

לא נתתי לכם

לשמוע

***

החלטתי להיכנס לבלוג אחרי כמעט שנתיים שלא נגעתי בו, ונורא התחשק לי לכתוב שיר. לא כתבתי שיר, למען האמת אפילו לא ניסיתי, את השיר פה למעלה כתבתי גם כן לפני שנתיים בערך. הרבה השתנה מאז, בגדול נקרא לזה צבא, המקום שלימד אותי איך להיות הרבה פחות שקטה. היום אני גם פחות מלנכולית ופואטית, הייתי מתארת את מה שעובר לי בראש כמחשבות סוג-של 'פילוסופיות' ואובר-מודעות. זה נקרא להתבגר נראה לי? ככה קוראים לחיפוש האובססיבי למהות בעולם חסר מהות בדור ה-Y סו-קולד, תוך ניתוח מוגזם של משמעות החיים עד כדי שחיקת כל הערכים והאמונות שלי? וואלה יש מצב. אם כי מהיכרות די מכובדת עם מגוון מבוגרים (כן כמובן שקצינים נכללים בקטגוריה הזו) אני לא חושבת שהם יודעים משהו שאני לא, או שיש להם תשובות לשאלות שלי. כרגע בעיניי הכל די אשליה, יצירת סיפוקים לא הכרחיים והפיכתם להכרחיים ובעלי משמעות. דיפ שיט. אז חוץ מבלבול אחד גדול (השחרור מהצבא בעוד עשרה ימים ספק מקל ספק מקשה עליי) הצלחתי לרדת לשורש של שתי אידיאליות החלטיות באופן יחסי: 1. חתונה וילדים זה לא מאסט, ואני ממש לא בטוחה שאעשה את שני אלה. 2. כן, אני עדיין מתעניינת בתאטרון וקולנוע וכל העולם התרבותי-אמנותי שעסקתי בו בתיכון. כל-כך פחדתי שאגדל ולא ארצה לעסוק בזה, אבל אחרי כמה משברים פנימיים הבנתי שזה הדבר היחיד שאני בטוחה בו. שוב, באופן יחסי. כי אם כבר לייצר אשליות כדי לחיות בהן, אז זו האשליה היחידה שאני מוכנה לרדוף אחריה. יפה שהצלחתי לכתוב פה משהו אחרי הכל, בדם שלי עדיין זורמות שנתיים של כתיבת תכנים צבאיים במסגרת התפקיד ומרגיש לי שההתנערות מהן עומדת להיות תהליך ארוך. מזל שבלי להתכוון כבר התחלתי אותו, עשרה ימים לפני השחרור. עד מתי מה שנקרא.