זה התחיל בהורים, שהביאו ילדה.
אחרי 4 שנים, היא הצטלמה המון, היא הייתה פטפטנית, פלפלית, כזו שטורפת במילים שלה כל אחד.
עם עיניים חומות גדולות ושיער ארוך וחלק, היה לה חיוך כובש ופיקחות שובת לב.
היא גדלה, והיא הייתה אהובה, מוקפת במשפחה, רוכשת לה חברים.
ילדה חכמה שכזו, חייכנית.
היא גדלה, ועד גיל מסוים היא באמת הייתה בסדר.
הילדה הזו היא אני.
אני מתוסכלת עכשיו, אני עצובה ואני לא יודעת למה, וזה בסדר להיות עצובים ולא לדעת למה.
אבל זה לא כיף שמצטבר בי כעס, וזה כעס לגיטימי.
ואני חלשה מדי מכדי שיהיה את האדם שיילחם במה שקורה נגדי, שיראה לי שמגיע לי מקום.
אני מרגישה קצת טיפשה, מטומטמת, חסרת מקום, שמתמרמרת על העולם גם כשאין לה סיבה וגם אם העולם מאיר לה פנים.
אבל ככה פתאום הצטבר בי כעס כלפיהם, כלפי ההורים שלי, כי הקול הפנימי שלי נאלם.
אני לא שומעת אותו.
אבל הם לא בסדר, גם אם המשפחה תסתכל עליי כילדה קנטרנית ששותקת ולא עונה לאף אחד, מוזרה שכזו.
אבל זה לא ככה, אני דוכאתי, ואף אחד מהם לא מבין את זה.
אני דוכאתי, אני לא אותה ילדה, מסלול הגדילה שלי סטה
כי מילדה הפכתי להורה ומהורה נדחפתי החוצה, כי זה הפריע לה.
והקול שלה מצמרר אותי והקרבה שלה גורמת לי גועל, תחושה של התכנסות פנימית.
ואני מרגישה רע עם עצמי, כי איך אני יכולה להיגעל מאישה שהיא בעצם אמא שלי, ואיזו רשעה וקשת עורף אני שאני מרשה לעצמי להיגעל ממנה.
אבל אני יודעת גם שהצמרמורת והגועל לא הגיעו סתם, אני אדם אוהב, אני לא שונאת סתם.
ואני לא מוצאת את המקום שלי להגיד שהיי, משהו לא בסדר איתי, משהו כאן מפריע לי, אני כבר לא צועקת, כי אני יודעת שצעקה רק תגרור צעקה רועמת יותר עליי, ואני כבר חסרת כוח וחסרת מקום, ואני לא רוצה שיצעקו עליי, אז אני שותקת. וסובלת. ולא מרגישה שאני סובלת.
אני סובלת בכל רגע נתון כי אני לא אני, כי אני לא מי שאני יכולה להיות, כי יש עולם כל כך גדול ואני כל כך מלאת בעיות.
כי פתאום אני לא מחייכת ואני מרגישה לא בסדר, ולמה אני לא מחייכת?
כי הם פגעו בי, כי הם דיכאו אותי, כי כשהיה לו רע אני הייתי שם בשבילו, תמכתי בו וחיבקתי אותו ונתתי לו את כולי,
נתתי לו את החיים שלי, כי הוא היה החיים שלי, וויתרתי על לגדול כמו ילדה ואז ניהלתי חשבון בבנק כדי שהוא לא יהיה בחובות כלכליות
ושהוא לא יהיה לחוץ, שלא יהיה לו עוד התקף, והשתקתי את עצמי ומכרתי את עצמי לבית, לגרום לו להיות בסדר.
ישבתי בלילות ואמרתי לו שהוא לא חייב להיות מודאג, שהוא לא חייב לכעוס.
ושהוא לא הרגיש טוב שכבתי בסלון מבועתת, כשהידיים קרות וזיעה קרה עוטפת את כולי ואני פוחדת שמחר הכל ישתנה ושום דבר לא יהיה כמו שהוא היה.
ולא הרגשתי רע על עצמי שאני מרגישה ככה רע, ואף אחד לא היה שם לבדוק אם אני מרגישה טוב, אם טוב לי או אם רע לי.
ואני נתתי את כולי בשבילו, בשביל אבא שלי.
וזה הפריע לה, והיא הרגישה מאוימת, היא הרגישה שהמקום שלה נלקח, והעבר שלה התפרץ והחרדות שלה יצאו החוצה, וכמו חתולה שמריחה סכנה היא שלפה ציפורניים, וגירשה את זה עם הכוונות הטהורות ביותר, את הבת שלה.
ולאט לאט נדחפתי החוצה, איבדתי את הקשר אליו, את הקשר אליהם.
לאט לאט התעוררתי למשמע גידופים שלי, שאני לא בסדר, גם כשאני כן, ורוב הזמן באמת הייתי בסדר.
והיה לי קשה, כי גם בלי קשר לזה השנים המעטות האלו היו קשות, והקושי הזה לאט לאט סדק אותי, ונאטמתי.
ונהייתי שד, השד של הבית, והעין הצרה שבה הסתכלו עליי,
ופתאום הוא כבר לא אהב אותי, פתאום כבר לא הייתי הבת האהובה שלו. הייתי הבת שלא עוזרת שלו,
ושנאתי אותה, כי ידעתי שהיא מכניסה לו את זה לראש.
והוא הפך להיות עצבני, וכעסן והוא הפסיק להסתכל עליי והפסקנו לדבר והתכנסתי בתוך עצמי, השתנתי, בתוך עצמי.
וכשעבר הזמן תמיד רציתי למצוא את המקום שלו, וחיפשתי גבר, גבר שיאהב אותי.
והוא היה רחוק ולא דיברנו ולא היה לי אף אחד כזה שידאג לי ושאני אוכל לדאוג לו.
ומצאתי אותו, נוראי, ונמשכתי אליו, והוא לא אהב אותי, הוא לא רצה בי, הוא רצה להתחתן, ואני הייתי אישה, יפה וחכמה, אז הייתי מתאימה.
ונמשכתי אליו כמו אל אש, והוא מילא את כל יומי ואת כל לילי, וחייתי אותו, וברחתי מהבית כדי להיות איתו.
ובבית נשנאתי, נעשתי מהבת הלא עוזרת הבת השובבה, הבת שהורגת את אבא שלי, כי אני כבר מואשמת בניסיון לרצח כבר פעם אחת.
והתקרבתי לדת, ונעשתי חרדתית, ופחדתי לאכזב את מי שברעיון צריך לאהוב אותי תמיד, אלוקים.
ואני רוצה להאמין שהוא אוהב אותי, אבל לפעמים שאני עייפה ואני קוראת קריאת שמע קצת מהר בלי להתכוון אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי ושהוא חושב ששכחתי אותו. כי אני תמיד לא בסדר.
ואף אחד לא נותן לי מחמאות, ואני תמיד לא בסדר, ואני כאן, והם מפילים אותי, תמיד למטה, עוד למטה,
ואני נאבקת ואני לא נופלת, והיה לי כוח, והידיים שלי היו חזקות, גם הרגליים שלי, ולא וויתרתי לעצמי, תמיד לקום מחדש.
אבל היה לי את אלוקים, ועכשיו הוא כבר לא שם, הוא כבר לא שם.
ואני מרגישה חסרת אונים, אני אצעק, אבל מי ישמע אותי?
מי לא ייצעק עליי בחזרה? שאני לא בסדר ושאני בת רעה.
אם אני אצעק מי ייקח אותי בזרועות שלו ויחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר ושאני יפה ומקסימה ושהוא באמת אוהב אותי ומותר לי לצעוק.
וגם אם אני לא בסדר בשבילו הוא תמיד יאהב אותי.
גבר יכול לקום וללכת, אבא לא קם והולך, ועל אמא אין מה לדבר. אני כועסת שאני ככה, יכולתי להיות כל כך הרבה יותר.
אהבה של אבא היא לא בתנאי, והוא יקום ויחבק אותי, כי אני הבת שלו, והזכרונות מכל שנות חיי בוערות לו בראש והוא יודע שאני הבת האחת והיחידה שלו, בשבילו,גם אם יהיו לו עוד.
אבא בונה ביטחון, בונה אישיות, בונה חיים, בונה ילדה מוצלחת.
אבל אני צריכה להתבייש, כי אני לא מכבדת אותם, אבל כשאני מבקשת עזרה, מבקשת להרגיש ילדה שלו, שיש לי אבא, והוא כבר יודע
וכבר יש לו ניסיון, ואני רוצה להעזר בו, להתקשר אליו בחזרה.
אז הוא טרוד מדי בבעיות שלו, ואני כבר שד בשבילו, רעה בשבילו, מעניין למה.
ואני כועסת עליה מאוד, כי מהבעיות שלה ומהמצוקה שלה היא פגעה בי. ואני כועסת על עצמי שאני כועסת עליה.
כי הלב הטוב שלי תמיד אוהב להחלץ לעזרת אדם בצרה ולנסות לעזור לו.
אני אעזור לה אם היא תצטרך, אבל היא פגעה בי, ויצרה לי בלב חור ענקי, וגם בגללה וגם בגלל המציאות החיים התגלגלו לכך שאני אשאר בלי עוגן.
וזה קשה לי, כי אני רוצה להיות ילדה, אני רוצה להיות בת, ומשם אני רוצה להיות אישה ולהיות אמא.
אבל אני לא ילדה, ואני לא בת. ואני לא יודעת אם אני צריכה להבין את זה ולהתנתק ממנו רגשית לגמרי
אבל אני לא רוצה, כי יש ילדים שהם יתומים ואני לא יתומה ויש לי אבא, ואני רוצה את הקשר איתו.
ואני רוצה להרגיש בת.
ואני מבולבלת ואני לא יודעת איך להרגיש, אם להפנות את הכעס כלפי עצמי, כלפיהם, כלפי אלוקים.
ואני מפחדת להפנות את הכעס כלפי אלוקים, כי אני דוגמא ואני מופת, ואני אמורה להיות גדולה ונפל עליי תפקיד גדול ואיך אני יכולה לכעוס עליו?
אז אלוקים, אני מכנה אותך אבא שלי, אני לא מרגישה אותך, אבל אני יודעת שאתה בתוכי, אני יודעת שאתה גדול ונורא ואתה יכול לעשות הכל,
אני גם שמעתי שאתה מאוד רחמן, ואני מאמינה שאתה מאוד רחמן, אז תרחם עליי, תציל אותי, תגאל אותי ותתן לי את האפשרות להכיר את עצמי ולהנות מהדברים הטובים שיש בי ולהכיר אותם. תן לי את האפשרות לעבוד אותך ולהגשים את הרצונות שלי, כשהרצון הכי גדול שלי הוא למצוא חן בעיניך.
תתן לי שמחה, תתן לי עולם, תתן לי אפשרות להשתנות ותזמן לי הזדמנויות לצאת מהמקום הנפשי שאני נמצאת בו כרגע.
סולי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
