לאלא ממש טוב לי
אני רוצה להניח את היד על אותו דבר שעושה לי רע
אם זה היה גידול הוא בטח היה ממש גדול, מייצר מוגלות כאלה שהולכות ונפרשות על כל הגוף ומזהמות אותו
משתיק את הלב ואת הראש ואת הנפש ומאלחש את כל הגוף
וגם אם יבעטו בי לא יכאב לי, אני אבכה אבל יש בתוך הלב מקום שכבר מת, הוא כבר לא מרגיש
הוא שקוע בתרדמה עמוקה, ואני לא יודעת אם המקום הזה בלב שלי עוד יתעורר יום אחד.
אני חושבת שזה מאוד קשור במשפחה שלי, אני בטוחה שלצעוק זה כבר הרגל.
יש מישהו שזה כבר ימוטט אותו לצעוק פעם אחת כמו שאני צועקת, הוא יישב ויבכה ויגיד שהיום שעבר עליו הוא נוראי,
אבל לי זה רגיל, פעם הייתי צועקת הרבה יותר, בכוחות של סוס, הייתי צורחת,
אבל בפנים הייתי מרגישה רע, אבל היה עובר לי.
היום אני חושבת שזה באמת כבר לא משפיע עליי, לא עושה לי שום דבר,
אבל זה כן, תראו אותי.
אני לא מתפקדת כל כך טוב.
ובאמת שלא טוב לי, למרות שאני לא מרגישה את זה, כי הרגש שלי משותק.
אני חושבת שזה כן משפיע עליי, אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לצעוק.
אני רוצה לומר שאני רוצה לחיות על מי מנוחות, אבל מפחידה אותי המחשבה על חיים במי מנוחות,
כי הם יכולים להראות בדמיון שלי כל כך יפים ואז פתאום הפער הזה יתרחב בתוך הלב שלי ואת הפער הזה ימלא הרבה עצב וריקנות.
יש לי משפחה.
אני אתכחש לזה,
אתמול בלילה שהלכתי לישון רציתי לכתוב מאוד, אבל לא היה לי איך.
רציתי לכתוב שזה רגיל לי לפתוח את הדלת ולראות את אחות שלי מסתכלת בפלאפון שלה, אני לא מדברת איתה.
אם כן זה לצעוק עליה ולקלל אותה. אבל בלילה היא יושבת עם הפלאפון במיטה ורואה שם סדרות.
רגיל לי להיכנס לחדר ולראות את אחי במחשב. כי זה פשוט רגיל לי.
אבל כשהוא היה בבית חולים זה לא היה לי כזה רגיל, והתפללתי כדי לראות אותו שם שוב.
ואולי לפעמים קשה לנו להודות על דברים כי הם נראים רגילים.
אני לא רוצה להתרכז בפתרון וללמד את עצמי עכשיו בחתיכת פוסט זין את הבעיות שלי ובסוף איזה פתרון מזוין של בוא נסתכל על הכוס המלאה
כי זין
אני לא אשתנה ביום
ואמאלה
מה זה הכעס הזה שכל כך צבור בי
אני יכולה לבעוט בעולם
לקבל את המכה הכי חזקה ואז לבעוט עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם
ולבכות ולבכות ולבכות ולהוציא את כל הפאקינג כעס המזוין הזה שאני לא יודעת איך הזין הזה נכנס בי
כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה חוסר סבלנות, כל כך הרבה שיתוק נפשי.
אני לא רוצה את זה
בא לי לקלל את השמיים ולהוציא את כל הפאקינג מוסכמות האלה שעושות אותי פאקינג מי שאני לא
אני לא יודעת מי אני
ובא לי לקלל, אז תקראו לי ערסית או לא מנומנסת או כל מה שלא רציתי להיות כל החיים שלי
אבל זכותי לצעוק! וזכותי להתפרק! וזכותי לחייך! וזה יקרה רק אחרי שאני אעשה את כל זה
אני רוצה להרגיש עוד הפעם
אני רוצה להרגיש כאב ואני רוצה להרגיש שמחה ואני משותקת
אני פאקינג משותקת, אני לא חיה
ואני לא רוצה שהחיים שלי ייראו ככה
בחיים לא דמיינתי את עצמי שם.
לא רציתי להיות שם, אני לא רוצה, תמיד דמיינתי את עצמי במקומות כל כך אחרים
אם אני יכולה לומר שבא לי חלום, זה לשכב, לבד, על הדשא,
רחוק רחוק מהבית, במקום שרק אני ואלוקים. אני מרגישה אותו, בכל הגוף, והנשמה שלי כל כך מלאה מלהרגיש אותו,
ואני אוהבת אותו, אהבה כל כך חזקה, שהייתי מוכנה שהוא ייקח אותי באותו רגע לשמיים,
אבל אלוקים נותן לי כוח לחיות שם על אותו דשא, הוא מלטף אותי ברוח עדינה, והשיער שלי יפה וכולי יפה,
אני לבושה לבן, אני רגועה, אלוקים לקח ממני את כל הדאגות והפחדים ושמר אותם אצלו,
הוא מלטף אותי, והדשא מברך אותי, ונותן לי שכבת חום כמו שאף אחד לא נותן, העצים מסוככים עליי מסביב,
מונעים מאף רוח רעה ומאף אחד להתקרב אליי, אף אחד לא יתקרב אלייך פה ילדה קטנה,
אני משתהה, קצת המומה, לא מרגישה שמחה, אבל מרגישה רוגע. אמיתי.
אני אמשיךלכתוב את זה בהזדמנות אחרת.
שלכם, סולי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
