המחשבות של קאסה

אחרי לילה ארוך ללא שינה, בא לי מעין פרץ מוזה כזה.

הזיו לא?.. חחחח, אז ככה..

תמיד רמזו לי במשפחה שאני מעין "כבשה שחורה" נגיד ככה..

שלא יצא ממני כלום, ושאני לא משקיעה.

שאני בנאדם מתוסקל, שלא עושה כלום עם החיים שלו..

ושאני אבייש את כל המשפחה (אני במשפחה של מלומדים ומשכילים.)

וגם אני תמיד אאמנתי בזה.., ועכשיו אני חושבת: "לא!, זה לא צודק!"

אני חושבת שאני יותר מסתם אחת.

כל פסיכולוג או כל עובדת סוציאלית שהיו מעורבים בחיי אמרו לי: "את ילדה מיוחדת, את לא סתם ילדה רגילה."

ותמיד חשבתי שהם רק רוצים לעודד אותי, כי זה תפקידם.

ואפעם לא הערכתי את עצמי. וישבתי וחשבתי: "למה? מה יש באחרים שאין בי?

למה כולם טובים במשהו?, למה לכולם יש הורים תומכים ולי לא?"

ואחרי כל כך הרבה שאלות ורחמים עצמיים, הגעתי למסכנה ש..

אולי לרובם יש הורים תומכים / משהו שאפשר לקרוא לו משפחה.. ולי אין.

ולרובם יש משפחה שנותנת את הכלים להצליח מכל מיני בחינות כגון:

כלכלית, תמיכה אישית, עידודים וכו'.. וזה לא שאין מאיפה לתת, זה שהם לא רוצים לתת.

אז אמרתי לעצמי שלמרות כל הקשיים והמשברים אני לא נותנת לזה להפריע לי.

אני חושבת שמגיע לי יותר מיזה, ולפני הכל אני חושבת שמגיע לי אהבה!

והרמתי טיפה את הראש והבנתי שיש לי אהבה, החברים שלי נותנים לי אהבה..

ומעבר להכל יש לי בת זוג תומכת שנותנת לי הכי הרבה אהבה שיש.

אז הינה מצאתי לי משפחה שכל הזמן הייתה לי מעבר לאף.

אז הגיע הזמן שאני אספר להם את הדברים שאני כן טובה בהם.. כי הם לא מכירים אותם..

כמו כתיבה.. שלשום בפעם הראשונה נתתי לבת זוגתי לקרוא משהו שאני כתבתי לה לכבוד החצי שנה שלנו,

והיא ממש התלהבה!, והבנתי שאני לא עוד אותה "כבשה שחורה" שככה מכנים אותי במקום שאני קוראת לו בית.

לפני 4 שנים הייתי ספורטאית. אפעם לא הסכמתי להתחרות בתחרויות.. עד שיום אחד המורה שלי דחף אותי לתחרות ואמר:

"יש לך פוטנציאל אדיר!!, אם ת לא מתחרה זה פשוט ביזבוז!.

אז השתתפתי בתחרות בתקוה שאני אהיה טובה במשהו, מתוך 1750 בנות הגעתי מקום 22 שמכתי כל כך!

אף אחד לא יכול לדמיין את כמות ההתרגשות שהרגשתי שאותה השניה.. הרגשתי שהגעתי למשהו בחיי..

אבל זה נמשך בדיוק שניה, מכיוון שהייתה אחת שהייתה מתגרה בי והיא השתתפה בתחרות והגיע מקום 3.

היא הסתקלה עלי במבט של: "אני יותר טובה ממך ואת בעצם כלום!, ובדיוק מאותה השניה.. הפסקתי להתאמן.

שקעתי בדיכאון עמוק!, והתחלתי להשמין. היתנפחתי כמו בלון.. כבר לא הייתי אותה ספורטאית חטובה וחסרת ביטחון.

הייתי "בלון נפוח" שלא טוב בכלום. ואז התחלתי לכתוב. הייתי כותבת לעצמי, אלא היו דברים עצובים, דברים עמוקים.

והפואנטה של כל זה היא שיש לי משהו בחיים,יש לי חברים שהם המשפחה שלי, יש לי את הכתיבה שזה חלק ממני,

והכי הכי יש לי את הגוף שלי שאגב לא הזכרתי לא משנה כמה אני אשמין יש לי מבנה גוף של ספורטאים וזה מתנה.

זה המתנה הגדולה ביותר שקבלתי אחרי החיים שלי, ואני מתקוונת להשתמש בה!

אחרי כל הרחמים העצמיים והסיפור הכמעט מרגש הזה אני מרגישה טוב עם עצמי, אני בטוחה שאפחד לא נכנס לבלוג שלי וקורא משהו.

(כי זה לא מעניין אפחד, אבל לפחות אני יכולה לפרוק את כל מה שיושב לי על הלב.)