פרק
שני.
חמישה פרצופים נאים ומוכרים מופיעים בפתח בזה אחר זה ונכנסים אל האולפן. אני שומעת
את הצרחות שממלאות אותו - צרחות של נערות צעירות על סף התעלפות בעיקר - מהדהדות
איפשהו במוחי, אבל אני לא מתייחסת אליהן, הן לא חשובות. כל מה שאני רואה זה את
הבנים מחייכים, מתקדמים לעברי.
אני מנסה לעמוד, אבל הברכיים שלי רועדות ואני קורסת בחזרה אל הספה. אני טומנת את
פניי בכפות ידיי הרועדות מהתרגשות ומנסה להחניק את הדמעות שמטפסות מגרוני ומאיימות
לפרוץ החוצה, אך ללא הצלחה. בתוך רגע אני מרגישה טיפות לחות על כפות ידיי. אני
מרגישה כמו המעריצות האלה שבוכות כמו תינוקות ברגע שהן רואות את הלהקה, אבל אני כל
כך המומה ומופתעת עד שלא אכפת לי מזה בכלל. כשאני מרימה את פניי כעבור רגע כל חברי
הלהקה האהובה עליי, אלה שאני כל כך מעריכה, עומדים מולי ומחייכים. איכשהו אני
מצליחה להתרומם לבסוף על רגליי והם מחבקים אותי בזה אחר זה כשחיוכים על פניהם. אני
מתמסרת לזרועותיהם כל כולי ומסניפה עמוקות את ריחם – בושם, מרכך כביסה עדין, ריח
עור גברי - וכולם שואלים אותי במבטא הבריטי המתקתק שלהם – חוץ מנייל כמובן, שמדבר
במבטא אירי כובש – למה אני בוכה.
אני מנגבת את הדמעות שנקוות מחדש בזוויות עיניי בעזרת אצבעותיי. "כאילו שאתם
לא יודעים." אני מנסה לצחוק. "אני לא מאמינה שאתם באמת כאן."
הם מתיישבים על הספה – באמת חשדתי שהיא גדולה מהרגיל – בחזרה ביחד איתי, מצטופפים
זה לצד זה. מצדי הימני יושבים נייל, זאיין וליאם, כאשר נייל הקרוב ביותר אליי. הוא
שולח לעברי חיוך חם ויפה ואני חושבת שהמעריצות שמקטרות ויורדות על השיניים שלו פשוט
טיפשות. לדעתי הן רק עושות את החיוך שלו מיוחד יותר. אני לא מבינה למה לעזאזל בגלל
ההערות המטופשות האלו הוא שם גשר, למרות שזה הדבר הכי חמוד בעולם. ואיזה מן מעריצות בוחנות את ערכו של זמר על פי
השיניים שלו, לעזאזל?
מצדי השמאלי יושבים הארי ולואי – לארי סטיילינסון הבלתי ניתנים להפרדה - כאשר רגלו של הארי מתחככת בשלי. אוי אלוהים.
"אוי באמת...", הארי ממלמל במבטא הבריטי המרטיט שלו. "אנחנו סתם
חבורה של בריטים ואירי אחד, אפשר לחשוב מה באמת עשינו."
אני מביטה לעברו ולא יכולה שלא לחייך – נבוכה, אבל מחייכת – לנוכח החיוך שהוא שולח
אליי. חיוך שכל כך קיוויתי לראות במציאות. הארי תמיד היה חבר הלהקה שמצא חן בעיניי
יותר מכולם. אם אלו העיניים הירוקות השובבות שלו, החיוך הכובש, השפתיים האדמדמות,
התלתלים הכהים, או הקול החזק שלו – הארי תמיד היה זה שמשך אותי יותר מכולם. ואני
לא מאמינה שהוא יושב לידי, קרוב כל כך, והחיוך שעל פניו כולו... בשבילי?
"אז בנים." אלן קוטעת את השיחה הקצרה שנוצרה בינינו ומחזירה את המושכות
אליה. "ברוכים הבאים לתוכנית שלי, פעם ראשונה, הא?".
"זה תענוג גדול להיות כאן, אלן." אומר ליאם בשם כולם בקול יציב ובטוח. אני
מביטה בו; הוא לובש ז'קט בצבע בורדו עם חולצה אפורה בהירה ומכנסיים בצבע בז',
ונועל אולסטאר בצבע זהה לז'קט. השיער שלו קצוץ והוא נראה הרבה יותר נאה ככה. "היינו
בכל כך הרבה ראיונות במקומות שונים ותמיד תהינו אם נגיע גם אלייך. זה היה חלום
משותף של כולנו להתארח כאן."
זאיין, לבוש בסוודר בורדו מעל חולצה לבנה, מכנסיי חאקי ונעליים גדולות, מעביר את
ידו בבלוריתו השחורה השזורה בגוונים בלונדינים ומוסיף, "וזה כבוד גדול להתארח
כאן בפעם הראשונה עם הבחורה המוכשרת הזו."
הקהל מוחה כפיים. אני מרכינה את ראשי ומסמיקה.
"אני חייבת לשאול אתכם – " אלן משעינה את מרפקה על מסעד הספה, בהחלט
נהנית ממצב הרוח באולפן " – איך זה להיות סנציית הפופ הכי מצליחה בתעשייה
כיום ועוד בגיל צעיר כל כך?".
הצווחות של הנערות מהקהל נשמעות שוב. אני מביטה לעבר הטריבונה מול האולפן ומגלה
שכל השורות העליונות מלאות בנערות בנות עשרה שעומדות על רגליהן ומנופפות בשלטים
באוויר. אני תוהה לעצמי איך הן ידעו שוואן דיירקשן מתארחים כאן היום. לי לא היה
שמץ של מושג. טוב, זאת הרי הייתה הפתעה.
הבנים הביטו זה בזה.
"זה מטורף!", אמר נייל, קולו הנעים והמבטא האירי שלו מתנגנים לצדי.
"כן." הסכימו השאר.
"את יודעת, כשרק התחלנו בתור להקה, לא חשבנו שנגיע לכזאת רמה של
פופולאריות." אומר לואי בפשטות, בלי להוסיף איזו בדיחה ילדותית כזאת או אחרת.
בחולצה המכופתרת הפשוטה שלובש ובשלייקס הבורדו שנופלים לצד מותניו ובמעט זיפים על
סנטרו ועצמות לחיו הגבוהות הוא נראה לפתע כבן גילו, לא עוד ילד שלא התבגר, ואני מגלה
שהלואי הזה מוצא חן בעיניי מאוד. "התחלנו עם מעריץ אחד בקושי ובתוך שנתיים יש
לנו מיליוני מעריצות בכל רחבי העולם."
שוב צרחות. 'הארי/לואי/נייל/ליאם/זאיין אני אוהבת אותך'. מחקו את המיותר.
אלן מחכה עד שהצרחות גוועות ואז ממשיכה. "הסקרים מראים שאתם הלהקה הבריטית
הכי מצליחה בארצות הברית ושעקפתם את כולם בפלייליסטים. איך זה מרגיש לעלות על
ההישגים של להקות בריטיות מצליחות ומוערכות כמו הרולינג סטונס והביטלס?".
"זה נורא מוזר." אומר הארי. המבטא הבריטי שלו מתחדד וקולו נעשה עמוק
יותר כאשר הוא מדבר. קול של גבר, של בחור צעיר ולא של נער בשיאו של גיל ההתבגרות. אני
תוהה לעצמי מתי הארי התבגר כל כך. "הלהקות האלה הן אבני דרך גדולים בעולם
המוזיקה עם כל כך הרבה הישגים וכל כך הרבה הצלחה." הוא מדבר עם הידיים ועיניו
הירוקות בורקות כאשר הוא מביט באלן. "לכן קשה להאמין שאנחנו, בשנים מעטות של
פעילות, הצלחנו להגיע להישג אדיר כל כך שרבים וגדולים מאיתנו לא הגיעו אליו. זה
מדהים."
אני עדיין לא מאמינה שהם באמת יושבים לידי. אני רוצה לומר משהו, להחמיא להם, אבל
לא מעזה.
"נוח לכם, עם המושג הזה, 'להקת בנים'?". אלן מחווה באצבעותיה מירכאות.
הבנים עונים בבת אחת.
"כן."
"בהחלט."
"יש אנשים שחושבים שלהיקרא 'להקת בנים' זה עלבון." אומר זאיין.
"אני חושב שזה סמל. אחרי הכול זה מה שאנחנו- אנחנו קבוצה של חמישה בנים
שעושים מה שהם אוהבים, מוזיקה, ובכל זאת מנסים בדרכינו לשבור את המוסכמות המוגדרת
של המושג הזה."
"אנחנו עושים דברים שלהקות בנים אחרות לא עשו." אומר לואי. "כמו
פינת הטוויטר בזמן ההופעות."
"ואנחנו לא עושים דברים שלהקות אחרות כן עשו." הארי הוסיף בחיוך נבוך.
"אנחנו לא רוקדים."
הבנים פורצים בצחוק. "אנחנו לא יודעים לרקוד." מסביר נייל.
אלן צוחקת ומביטה למצלמה. "רוקדים או לא, הגבירות אוהבות אתכם."
ושוב צרחות.
הבנים מביטים בבנות שקופצות בקהל ומנסות למשוך תשומת לב. אני מבחינה שפניהן סמוקות
מעט ומחייכת.
"כן, הגבירות זה סיפור אחר לגמרי." ליאם מסנן, נבוך.
"תהיה בשקט ליאם, יש לך חברה." אומר לו נייל.
אני לא יכולה שלא לצחוק ביחד עם כל הקהל כולו. חלקם אפילו מוחאים כפיים.
"חבר'ה. חבר'ה." אלן מנסה להחזיר לכולם את הריכוז. "אני בטוחה אבל
שיש גבירה אחת שבאמת אוהבת אתכם ורוצה לדעת מה אתם חושבים עליה." היא מביטה
עליי בחיוך.
"הו כן." אומר הארי ופונה אליי. עיניו הירוקות הבהירות החודרות מצטלבות
עם שלי ואני מרגישה את הלב לי נמס לאיטו בחזי. "גרייס המקסימה. כשקיבלנו את
האימייל מאלן עם הקישור לערוץ שלך, אני חייב להודות, היינו די סקפטיים."
"חשבתם שאני אשלח לכם סתם מישהו חסר כל כישרון? באמת? אתם לא מכירים
אותי?" אלן משחקת אותה מופתעת.
הקהל פורץ בצחוק.
הארי מחניק את צחוקו וממשיך. "החלטנו לנסות ולראות את הסרטונים בכל זאת, לתת
צ'אנס, בגלל שאנחנו טובי לב וכל זה" – עוד צחוק ברקע – "ואני חייב לומר, מהרגע שהתחלנו לא יכולנו להפסיק. ישבנו שעתיים שלמות ופשוט שמענו את הקאברים
שלך שוב ושוב."
"מאז האקס פקטור לא שמענו מישהי ששרה טוב כמו שאת שרה." אומר נייל ואני מרגישה את הכנות בקולו.
"את ממש מוכשרת, מותק."
אני מסמיקה עד שד עצמותיי ונושכת את שפתיי התחתונה במבוכה. "תודה." אני
מנידה בראשי כלא מאמינה. "אין לכם מושג כמה שחשובה לי הביקורת הזאת מכם.
באמת. אני... אני מעריכה אתכם כל כך בתור זמרים ובתור בני אדם. אתם ההשראה שלי,
חבר'ה."
הבנים מחליפים מבטים מסתוריים והארי חוזר ומסתכל עליי. "רצינו לדעת אם תרצי
לשיר איתנו."
הקהל מריע. אני מביטה בהם כלא מאמינה. "מה? מתי?".
"עכשיו."
"אתם רציניים?".
הבנים נעמדים ונייל מושך על הרגליים, אחיזתו בידיי איתנה. "כמו גיהינום." הוא שולח לעברי
חיוך מתוק ועיניו הכחולות נוצצות.
אני לא מצליחה להישאר אדישה אליהם ומחייכת בחזרה.
צוות ההפקה של אלן מוציא החוצה תופים, גיטרות, ושישה מעמדי מיקרופונים. בחור
בתסרוקת קצוצה מאייש את עמדת התופים ובחור נוסף עם זרועות מקועקעות מרים את גיטרת הבס ותולה אותה עליו.
"איזה שיר שרים?", אני שואלת אותם בהתרגשות.
"One Thing, מכירה?", אומר זאיין וקורץ.
"ברור שכן." אני צוחקת.
"מה אני שרה?", אני שואלת.
"את החלק שלי." הארי מתקרב אליי, חיוך שובבי על שפתיו ומבט מתגרה בעיניו
הירוקות. "חושבת שאת מסוגלת לשיר יותר טוב ממני?".
אני מרימה גבה וצוחקת. "ברור."
אני נעמדת מול המיקרופון השלישי, כאשר ליאם וזאיין נמצאים מימיני. הארי לוקח את המיקרופון
הרביעי לצדי ואת האחרים נייל ולואי. "בהצלחה." הארי לוחש לי כשהמוזיקה
מתחילה.
לשמיעת השיר לחצו כאן
I've tried playing it cool ...""
בזמן שליאם שר את הקטע שלו מחפשת בעיניי את אימא ואבא שלי, ששולחים לעברי חיוכים
תומכים ואגודלים מורמים. אני מחייכת לעברם בחזרה, לופתת בחוזקה את עמוד המיקרופון
ולוקחת אוויר. הידיים שלי רועדות מעט ואני בקושי מעזה להרים את מבטי.
עכשיו או לעולם לא.
Shot me out of the sky, you're my Kryptonite "..."
אני מעזה לשלוח מבט לעבר הארי בעודי שרה את הקטע שלו. הוא מביט בי בחיוך, עיניו
מעודדות, תומכות. אני מרימה את ראשי מעלה ומביטה ישירות למצלמה שעומדת מולי. " Yeah, frozen and can't breathe You
keep making me weak "
אוי
אלוהים, עשיתי את זה. הקהל משתגע כשאני מסיימת את הבית והידיים שלי מפסיקות לרעוד
ואני מפסיקה לעמוד כמו בול עץ וסופסוף משתחררת. אני מתנענעת מעט בעוד זאיין שר את
חלקו בקולו המיוחד ולוקח אוויר לפני הפזמון.
So get out, get out, get out of my head "
And fall into my arms instead
I don't, I don't, don't know what it is
But I need that one thing
And you've got that one thing
So get out get out get out of my mind
And come on come into my life
I don't I don't don't know what it is
But I need that one thing
And you've got that one thing"
אני לא מצליחה להאמין שאני שרה את השיר המוכר והאהוב הזה
ביחד איתם. לשמוע פתאום את הקול הנשי שלי מתערבב בין הקולות הגבריים השונים של
הבנים זה מוזר אבל יחד עם זאת זה גורם לי להרגיש נהדר. אני, תיכוניסטית פשוטה
מלונדון, זוכה להיות הבחורה הראשונה ששרה שיר יחד עם הבנים.
הם הציעו לי לשיר איתם. לא אני ביקשתי.
אוי אלוהים.
"You have got that one thing".
המוזיקה מפסיקה. הקהל נעמד על רגליו – בראשם אימא ואבא – מריע ושורק. אפילו הבנות
בשורה העליונה מריעות וחלקן קוראות בשמי בין קריאות האונס הגסות המיועדות לבנים; נחמד לדעת שהן לא
רוצות לרצוח אותי כי שרתי איתם על במה אחת. אחוות בנות, מה?
אני המומה לגמרי ממה שקרה בדקות האחרונות וחיוך ענק מתפשט על פניי. הבנים עוזבים
את המקומות שלהם ומחבקים אותי, לוחשים לי "כל הכבוד!" ו-"היית
מעולה!".
אלן ניגשת אלינו כשחיוך גדול על פניה. "וואו, זה לא היה מדהים?", היא
פונה אל המצלמה והקהל מריע בהסכמה. "גרייס, איך זה הרגיש לשיר ביחד
איתם?". היא שואלת אותי.
"וואו." זה כל מה שאני מצליחה להוציא מהפה שלי בהתחלה. "זה היה...
מדהים. אי אפשר לתאר את זה."
"אני בטוחה שהמון מעריצות מקנאות בך עכשיו."
הבנות צווחו מלמעלה באישור.
אני צוחקת, מובכת.
"בנים, איך גרייס הייתה? נהניתם לשיר איתה?".
"גרייס הייתה נהדרת." אומר ליאם ומניח את ידו על גבי. "אבל זה לא
משהו שהיא לא יודעת."
שוב צחוק מובך. "תודה, חבר'ה. באמת." אני אומרת. "אתם הכי טובים.
הגשמתם את החלום שלי."
הקהל מריע. אני מזהה את השריקה המיוחדת של אבא שלי ברקע.
"היינו רוצים להגשים לך עוד חלום, אם תרשי לנו." הארי אומר לפתע ואני
מרימה את מבטי אליו, מופתעת. מה עוד יש להגשים?
מקווה שנהנתן (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
