פרק
שלישי.
"מה?", אני שואלת, מופתעת.
"יש לנו כמה הפתעות בשבילך." אומר הארי בחיוך יודע-דבר ונועץ בי את מבטו
הירוק החודר. "תבטיחי לי שלא תבכי אבל."
רק מלשמוע את המילים האלו הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. מה לעזאזל הם מתכננים?
"או...אוקיי." אני מנסה להעלות חיוך על שפתיי ואני מתחילה לפכור את
אצבעותיי בעצבנות, מנהג מגונה שפיתחתי לעצמי כדי להתמודד עם מצבי לחץ.
"הראינו את הערוץ שלך ביוטיוב לכמה אנשים בחברת התקליטים שלנו ומשכנו בכמה
חוטים בהפקה." – הארי עוצר מעט, מגביר את המתח – "הם רוצים להיפגש איתך
ולדון בחתימה על חוזה הקלטות."
עיניי כמו יוצאות מחוריהן בחוסר אמון. הלב שלי מפמפם בחזי בהתרגשות ואני מכסה את
עיניי בכפות ידיי. "אוי אלוהים!", אני קוראת.
תרועות מהקהל.
אני מרגישה איך אני מפרה את הבטחתי להארי כשהדמעות מתחילות לזלוג החוצה, מרטיבות
את כפות ידיי.
"ויש עוד משהו."
אני מביטה בו דרך המרווחים שבין אצבעותיי. "עוד?".
"נייל, אולי תתכבד אתה?". הארי אומר ומחייך אל חברו הבלונדיני.
"בטח, האז." הוא אומר ועוטה את החיוך המתוק על פניו. "אנחנו רוצים
שתצטרפי אלינו לסיבוב ההופעות בבריטניה, כמופע החימום שלנו."
"אתם רציניים?". זה לא יכול להיות. זה מרגיש כמו חלום.
"בוודאי."
אני חייבת להתיישב או שעוד שנייה אתעלף מרוב אושר. אני מכסה שוב את פניי בין ידי
ומתכופפת עד כדי כריעה. עכשיו אני לא יכולה לעצור את שטף הדמעות.
אני שומעת את אלן מנסה להתגבר על צעקות האושר שבוקעות מהקהל ואומרת, "אוי,
איך אני אוהבת להגשים חלומות לאנשים שמגיע להם כל כך. תודה רבה לרוברט דאוני
ג'וניור, לוואן דיירקשן ולגרייס פרקר שהתארחו אצלי היום. נתראה בפעם הבאה!".
ברגע שאני שומעת את הבמאי צועק שהצילומים נגמרו, אני ממהרת לצאת מן האולפן ולמצוא
מקום שקט מאחורי הקלעים שבו אוכל לבכות בשקט ולנסות להבין מה באמת קרה לי ברבע
השעה האחרונה.
פגשתי את הלהקה שאני אוהבת ומעריצה כל כך, שרתי איתם את אחד השירים הכי טובים
ואהובים שלהם, הם השיגו לי אפשרות לחוזה הקלטות בחברה שבה הם חתומים והם רוצים
אותי כמופע החימום שלהם בסיבוב ההופעות בבריטניה. בטוח שלא חלמתי את זה? יותר מדי
דברים טובים קרו לי בערב הזה וכל כך הרבה מחלומותיי התגשמו. זה יותר מדי טוב בשביל
להיות אמיתי.
אני לא מצליחה להרחיק לכת מרוב התרגשות, אז אני קורסת על הספה שעליה ישבתי לפני
שהכול התחיל, טומנת את פניי בכפות ידיי ובוכה. אפילו לא אכפת לי שישמעו אותי.
"גרייסי!", אני שומעת את הקול של אימא שלי ומרימה את מבטי לעבר הכניסה.
היא ואבא שלי - עיניהם לחות מדמעות וחיוך גאה ומאושר על פניהם - ממהרים פנימה. אני
קמה על רגליי ומחבקת את שניהם יחד, נבלעת בחיבוק החם והאוהב שלהם.
"היית כל כך נהדרת שם." אימא שלי אומרת ומלטפת את שיערי. "פשוט
שלטת בראיון וכבשת את הבמה ביחד עם הבנים."
"אני לא מצליחה להאמין שזה באמת קרה." אני אומרת ומושכת באפי, מנסה
לדחוק את הדמעות המעצבנות בחזרה פנימה. זה לא באמת עוזר. "שזה באמת קורה.
באמת זכיתי באפשרות לחוזה? והבנים רוצים אותי איתם בסיבוב ההופעות? למה זה מגיע
לי?".
אבא שלי לוקח את פניי בשתי כפות ידיו הגדולות והמחוספסות מהשנים. "בגלל שאת,
יקירה שלי, הנערה הכי מוכשרת בכל לונדון, בכל הממלכה המאוחדת ובכל העולם כולו. וזה
מגיע לך, כל דבר ממה שהבטיחו לך מגיע לך בזכות עצמך."
הוא נושק לי על המצח ואני מוחה את דמעותיי בכפות ידי.
הבנים מגיעים כמה דקות אחר כך – גורמים לחיוך מאושר לעלות על שפתיי – ואבי מסתובב
עליהם ולוחץ את ידיהם. "תודה על מה שעשיתם בשביל גרייסי."
"לא עשינו דבר, אדוני." אומר ליאם. "כל הזכויות נתונות לגרייס
המקסימה." הוא צוחק.
"מר פרקר?".
אנחנו מסתובבים לעבר הקול. גבר גבוה בעל שיער שחור ועור בגוון המוקה, לבוש בחולצה
שחורה מכופתרת ומכנסיי ג'ינס הדוקים, ניגש אלינו ומושיט את ידו ללחיצה. "שמי
ג'יימס וויליאמס. אני המנהל של וואן דיירקשן, ואם הכול ילך לפי התוכנית – גם של
בתך."
"הו." פניו של אבי מוארות והוא מושיט את ידו ללחיצה. הוא באמת שמח
בשבילי. "אתה יכול לקרוא לי תומאס. וזאת אשתי קת'רין."
אימא וג'יימס לוחצים ידיים בחיוך נימוסי. "נעים לפגוש אותך." אימא
אומרת.
"כנ"ל. אם יש לכם כמה דקות, אשמח לשוחח אתכם מעט."
"בוודאי." אבא מחבק את מותניה של אימא והם הולכים בעקבות ג'יימס
וויליאמס אל פינה שקטה.
אני נותרת לבדי עם הבנים בפעם הראשונה הערב.
"הבטחת שלא תבכי." הארי אומר ומתיישב על הספה.
אני מתיישבת לצידו ומחייכת במבוכה. "אני יודעת, אבל זה בא לי בהפתעה. בחיים
לא הייתי מאמינה שזה יקרה לי."
"כן, אנחנו מכירים את זה." צוחק זאיין ומתיישב מצדי השני.
אני משפילה את מבטי ודוחפת את ידי בין ברכיי הצמודות. "חבר'ה... לא הייתם
חייבים לעשות את זה. אחרי הכול, אני הרי עוד סתם מעריצה מבין המיליונים שיש לכן.
למה בחרתם בי?".
"הפסקנו להסתכל עלייך כעל 'עוד מעריצה' ברגע ששמענו אותך שרה." נייל
אומר ושולח לעברי חיוך מרגיע וכנה.
אני מפרקת את הקוקו הגבוה שלי; עור הקרקפת כבר החל לכאוב מרוב ששיערי היה מתוח.
שיערי הבהיר מתפזר על כתפיי ומדיף ניחוח נעים של מרכך שיער. אני מעבירה את
אצבעותיי בו ומחייכת חיוך נבוך. "אולי, אבל היום התנהגתי כמו המעריצה הכי
כאפה שיש."
"אולי." אומר הארי וטופח על כתפי. זאת בסך הכול תפיחה קטנה והיא מעבירה
בי צמרמורת מתקתקה. "אבל היי, אנחנו רגילים כבר."
הבנים פוצחים בצחוק.
"זוכרים את הפעם הזאת שהיינו בחתימות ואיזו מעריצה משוגעת ניגשה להארי והביאה
לו במתנה קונדום?", שואל לואי ומנסה שלא להתפקע מצחוק.
הארי טומן את פניו בכף ידו. "לואי! אוי, אלוהים...", הוא מגחך במבוכה
לנוכח המילים המתגרות מצד הבנים.
אני מחייכת כשאני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי את הסרטון. "כן, אני זוכרת את זה
גם. זה היה בכל מקום באינטרנט."
"תודה לך על הגברת המבוכה שלי, מיס פרקר." הארי צוחק.
"מתי שתרצה." אני מחייכת.
אני שומעת את ההורים שלי ואת ג'יימס וויליאמס מתקרבים.
"אם כך, נתראה ביום שני הקרוב." אומר ג'יימס, לוחץ את ידיהם של שני
הוריי ואז ניגש לעברי. "מיס פרקר – "
"גרייס." אני קמה ולוחצת את ידו בחיוך.
"גרייס." הוא מחייך בחזרה. "אני מצפה בקוצר רוח לעבודה איתך. אני
צופה לך גדולות."
"תודה אדוני."
"אני אראה אותך ביום שני הקרוב בלונדון בחברת התקליטים. נדון בכל הפרטים
ונחתום על החוזה."
"אספור את הימים, אדוני." אוי אלוהים, אני לא יכולה להישמע מתלהבת פחות?
אבל זה לא מטריד את ג'יימס. הוא מחייך לעברי ואומר, "אין צורך ברשמיות יותר,
יקירה. תקראי לי ג'יימס."
ההפקה
של אלן דג'נרס שיכנו אותנו במלון נחמד במרכז לוס אנג'לס והזמינו לנו את אחת
מהסוויטות בקומה האחרונה. סוויטה פשוטה למדי אך נעימה, עם סלון, מטבחון, חדר שינה
ושני חדרי רחצה, מצויד בשתי טלוויזיות שטוחות מסך, מיקרוגל, מקרר, כספת וכל
השטויות האלקטרוניות המגניבות האחרות.
כשאנחנו מגיעים לסוויטה מאוחר יותר באותו הלילה, הוריי פורשים לחדר השינה ואני אל
הספה הנפתחת שלי בסלון. אני מחליפה את הבגדים שלבשתי לחולצת טי שרט לבנה עם הכיתוב
"I ♥
cats" (עוד מישהו חושב על הארי סטיילס עכשיו?),
מכנסונים אדומים זוהרים וגרבי קרסול לבנות.
אני לוקחת את הלפטופ שלי מהשולחן, עולה אל הספה-מיטה ופותחת את הטלוויזיה על ערוץ
אם-טי-וי בווליום נמוך יחסית, שלא להעיר את ההורים שלי.
אני פותחת את חשבון הפייסבוק שלי ומתלבטת מה וכמה לשתף עכשיו. אני רוצה שמה שקרה
הערב יהיה הפתעה מוחלטת, ואני יודעת שאם אספר בנות שמכירות אותי ימלאו את הקיר שלי
בהודעות, לא בהכרח מפרגנות. אני מעדיפה להימנע מזה לפחות עד שהתוכנית תשודר בשבוע
הבא.
'הרגע חזרתי מהתוכנית. לא יכולה לחכות עד שתראו J'.
השעה עכשיו בלונדון שעת בוקר מוקדמת ואני לא חושבת
שמישהו יבחין בסטטוס בשעות הקרובות.
לפתע הפלאפון שלי רוטט על המזרון לידי ואני בודקת ממי ההודעה. מספר שאני לא מזהה.
בחוסר ידיעה אני פותחת את ההודעה.
עדיין בוכה?
אני מביטה תחילה מבולבלת במסרון, עד שחיוך קטן, חושד, עולה
על שפתיי. מי זה?
האחד שהבטחת לו שלא תבכי 
הארי. החיוך מתפשט וגדל והלב שלי פועם באושר. אני לא
מאמינה שאני מחליפה מסרונים עם הארי סטיילס.
איך השגת את המספר שלי?
יש לי את הדרכים שלי. :P
משום מה אני בטוחה בזה.
אני צריך לקחת את זה כעלבון?
לא, מחמאה. בגלל שאתה כשרוני ופופולארי ונחמד וכל זה J
הו, תודה רבה לך. 
אני חושבת שאני זאת שצריכה להודות לך. לכם.
הגשמתם לי הרבה חלומות הערב.
אז את חושבת שנוכל לעשות הסבת מקצוע מוצלחת למגשימי חלומות?
אתם בנים יכולים לעשות כל מה שתרצו ותצליחו בגדול. אתה יודע, הבנות ימותו
עליכם לא משנה מה תעשו J
תודה רבה ואנחנו לא עשינו כלום
האמת. את הכישרון כאן, אנחנו רק עזרנו לך.
כן, שמעתי את זה הרבה הערב.
כי זה נכון! חייב לרוץ, מותק. נתראה בבית
משום מה אני פשוט לא יכולה לחכות...
וזה הבגד של גרייס בסוף הפרק.
מקווה שאהבתם :) :) :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
