Dreams - פאנפיק

בערב שבו משודרת הפרק שבו התארחתי בתוכניתה של אלן דג'נרס, אני יושבת בסלון עם ההורים שלי, אחי הגדול ג'ייס וליסה ארוסתו וכולנו צופים בפרק. אני משתדלת להיבלע עמוק בתוך הספה, סמוקת לחיים, ולא מעזה להביט לימיני או לשמאלי. אני לא מצליחה שלא לטמון את פניי בכפות ידיי ולמלמל מילים כמו "אוי ואבוי, באמת אמרתי את זה?" או "אוי יצאתי פשוט מטומטמת!".
אבא ואימא שלי לא מפסיקים לומר לי לשתוק, ג'ייס לא מפסיק להקניט אותי וליסה לא מפסיקה לומר לי כמה יפה ומגניבה יצאתי. אני קוברת את פני באחת מכריות הספה ברגע שוואן דיירקשן נכנסים אל האולפן ואני קולטת את ההבעה שעל פני. אוי אלוהים, כמה מביך זה עוד עומד להיות?
אני מקבלת תשובה לשאלה שלי ברגע שהטלפון בבית מצלצל. אחי מושיט את היד אל השידה הקטנה שליד מסעד הספה ועונה בקול משועשע, "בית משפחת פרקר, ג'ייס מדבר."  חיוך שובבי עולה על פניו כשהוא מושיט לי את הטלפון. "בשבילך, אחות קטנה."
"הלו?" אני עונה.
"פגשת. את. וואן. דיירקשן???". צרחה המומה בוקעת מצדו השני של הקו וגורמת לי לחירשות זמנית. חברתי הטובה ביותר שרלוט באחד מהתקפי הקול שלה, כפי שהיא מכנה אותם בלשון עדינה. "את צוחקת עליי! למה לא סיפרת לי שום דבר? אני החברה הכי טובה שלך!". היא מוכיחה אותי.
אני קמה מהספה ונעמדת בפינת החדר, במקום שבו אני לא מפריעה למשפחתי ובכל זאת יכולה לצפות בתוכנית המשודרת בטלוויזיה. "בגלל שידעתי שאם אני אספר לך זה לא יישאר הפתעה."
"סליחה, את קוראת לי פטפטנית?".
"את אמרת את זה, לוטי." אני צוחקת.
"אני לא מאמינה לך לרגע! אומייגאד, וואן דיירקשן ואת. כלבה שכמותך!".
"את יכולה להיות בשקט ולגמור לראות? זה לא הסוף."
"יש עוד?!".
"ביי לוטי." אני מנתקת את השיחה וחוזרת לצפות בתוכנית בריכוז. זה הקטע שבו הבנים מזמינים אותי לשיר איתם ואני קמה בהתרגשות ומחליפה בשקט דברים עם הארי. חיוך קטן מטפס ועולה על פניי כשאני צופה בהופעה שלי בביקורתיות רבה ורק עכשיו, על מסך הטלוויזיה, אני מבחינה במבטים שהארי שלח אליי לאורך כל ההופעה. גופי מצטמרר מעט ואני תוהה לעצמי איך לא הבחנתי במבטים האלה? הייתי כל כך שקועה בתוך עולם הלה לה לנד שלי...
ואז מגיע הקטע שבו הבנים מפתיעים אותי ואני פורצת בבכי. ידו הגדולה של אחי נשלחת לעבר כתפי והוא מוחץ אותה בחמימות ובאהדה. אני מניחה את ידי עליה ומחייכת לעבר אחי הגדול.
הטלפון מצלצל שוב.
"הלו?".
"את. צוחקת. עליי. גרייס. אמיליה. פרקר." סף ההתרגשות של שרלוט גבוה הרבה יותר משלי והיא מבליטה זאת על ידי הגשת כל מילה מדבריה.
"כן, את הוזה לגמרי." אני משתפת איתה פעולה. "עוד שנייה תתעוררי באמצע שיעור היסטוריה של גברת ווטסון."
"תסתמי, פרקר. אני פשוט לא מאמינה!!! את קולטת?".
"לא, לא ממש." אני מחייכת. "עדיין מרגיש כמו חלום."
"חלום שלעוד הרבה בנות יש! ואת... כלבה שכמותך, אני שונאת אותך."
"גם אני אוהבת אותך, לוטי."
"אומייגאד...", היא ממלמלת. "אומייגאד... סופסוף דיסק משלך!".
"זה עדיין לא בטוח!", אני ממהרת להרגיע אותה. "קודם צריך להיפגש עם הנציגים מהחברה, לדבר, להחליט מה עושים...".
"אוי סתמי, אין מצב שלא יוציאו לך דיסק!", שרלוט קוטעת אותי.
לחיי מאדימות, סמוקות ממבוכה. אני משעינה את הטלפון בין כתפי ואוזני הימנית וניגשת אל המקרר, מוציאה בקבוק מים ומוזגת מהם אל תוך כוס זכוכית גבוהה. "אני לא מאמינה שהם רוצים שאהיה מופע החימום שלהם...", אני כמעט נאנחת.
"השאלה היא איזה סוג של מופע חימום." שרלוט אומרת, משועשעת.
אני מבינה את כוונתה היטב. "באמת, שרלוט?".
"הו בחייך! ראיתי בטלוויזיה איך סטיילס הסתכל עלייך. הוא ממש הפשיט אותך במבט הזה שלו! אלוהים, אל תגידי לי שלא היה מזמוז לוהט בחדר ההלבשה!".
שרלוט הייתה מסוג הבנות האלו שלא היו מסוגלות לנהל שיחה מבלי להשחיל משהו מלוכלך פנימה. "תפסיקי להיות כל כך כחולה, שרלוט!" אני צוחקת. "רק נפגשנו ואת מצפה שמיד אתנהג כמו פרוצת חסרת גבולות?".
"גרייס, עליי את לא יכולה לעבוד! אני יודעת טוב מאוד שאת גונחת את השם שלו בזמן שאת – "
" – תסתמי!" אני קוטעת אותה ולחיי מאדימות בפעם האלף היום. "מישהו יכול להיות על הקו השני!".
"אוי, אל תהיי לחוצה כל כך. אלוהים." אני בטוחה שבשלב הזה היא מגלגלת את עיניה. משתררת לרגע שתיקה בצד השני ואז שרלוט אומרת, "מותק, כדאי לך לפתוח את הפייסבוק רגע."
"תישארי על הקו." אני מניחה את הטלפון בסלון, עולה לחדר שלי ומרימה את השלוחה שם בזמן שאני ממתינה למחשב שיפתח.
יש לי מעל חמישים התראות, כמעט חמש עשרה הודעות פרטיות ושלושים הצעות חברות. "אני עוד מעט אחזור אלייך." אני מנתקת את השיחה ומתעמקת בעמוד הפייסבוק שלי. ההתראות רובן מבנות מהתיכון לשעבר שלי שזוכרות אותי עדיין, וכמה הודעות נוספות מהסטודנטים בקולג'. ההודעות שממלאות את הפרופיל שלי מלאות בסימני קריאה, סמיילי מופתע והרבה קריאות של "כלבה בת מזל, בקטע הטוב!".
אני עוברת ברפרוף על ההודעות מאנשים אקראיים שלמדו איתי בתיכון, ועונה באופן אישי לחברים הטובים ולידידים הקרובים מהקולג'. הם מפרגנים ומקנאים בו זמנית, במיוחד רוב הבנות שמעריצות גם את הלהקה וניסו לנסח הודעה שלא תביע כל כך את הקנאה שהן מרגישות. כמה הודעות בודדות היו מבנות עם שמות מוזרים שבחיים לא שמעתי עליהם שמצאו כנראה את הפייסבוק שלי וקיללו אותי במילים וביטויים שהשתיקה יפה להם. אני מוחקת אותן בלחיצת כפתור אחת ולא נותנת להן להעכיר לי את מצב הרוח.
אני בודקת את הצעות החברות; הן מבנות מהתיכון הקודם שלי שלבקשה צירפו הודעה מתחננת שאאשר אותן ואשיג להן חתימה ו/או תמונה ו/או מפגש עם וואן דיירקשן.
תנו לי קודם לעכל את זה שאני לא רק פגשתי אותם אלא גם זוכה לעבוד איתם, אחר כך נדבר.
אני פותחת את עמוד הפייסבוק הראשי וכותבת בשורת הסטטוס, "לא יכולה לתאר לכם כמה שאני מאושרת. תודה לכולם על התמיכה ועל המילים החמות! אוהבת אתכם!". אני נשענת לאחור על הכיסא ונאנחת כשחיוך על שפתיי.

בבוקר, כשאני פותחת את הטלפון הסלולארי שלי, אני מבחינה בהודעת SMS.
את נראית הרבה יותר טוב ממני בטלוויזיה. בהצלחה עם המעריצים החדשים. הארי :)