זה בוקר יום שני, יומיים אחרי ששודרה התוכנית בטלוויזיה ושבוע בדיוק מהיום שבו עזבתי את בריטניה וטסתי לארצות הברית להתארח אצל אלן. מדהים כמה שהחיים יכולים להשתנות בשבוע אחד.
בזמן שאני מתארגנת – לובשת סקיני ג'ינס סגול, חולצת פסים עם פפיון מצויר, נעלי אוקספורד שחורות (הזוג שאני הכי אוהבת) וכמה פריטים נוספים ואוספת את השיער לקוקו גבוה (הכי פשוט. הכי נוח. הכי יפה) – אני חושבת לעצמי שהיום בוודאי אהיה מרכז תשומת הלב בקולג'. אני חושבת שעדיין לא ממש הצלחתי להתרגל לרעיון הזה. אף פעם לא אהבתי תשומת לב ובגלל זה עד לפני שנתיים לא העזתי לעשות את מה שאני אוהבת מהפחד שיצחקו עליי או שלא יאהבו אותי. עם הזמן, הפחד הולך ונעלם ואת מקומו מחליף הביטחון, אבל אני לא יכולה לעשות דבר נגד העובדה שאני אחת כזאת שכל הזמן חושבת מה אחרים חושבים עליה.
אני תלמידת השנה השנייה ב"אימפריאל קולג'" שבדרום קנזינגטון בלונדון, לומדת בבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה ובמקביל לוקחת קורסים בכמה תחומים במדעי הרוח . ה"אימפריאל קולג'" היה המקום היחיד שאליו הגשתי בקשה לקבלה ללימודים, כי לא רציתי להתרחק יותר מדי מהבית. אני מוזרה, אני יודעת. רוב הנערים בגילי היו מגישים טופסי הרשמה לקולג'ים רחוקים מהבית מהסיבה הפשוטה שהגיע הזמן לחיות את החיים ללא עזרה של ההורים ולפתח עצמאות. אני חושבת שאפתח לפתח עצמאות בכל מקום ולא צריך לעזוב את הבית בשביל זה. אבל זאת רק אני.
ההורים שלי כבר במטבח; אבא לובש חולצה לבנה נקייה וג'ינס כהה ומהודר, יושב אל השולחן וקורא את עיתון הבוקר בעוד אימא מזמזמת לעצמה שיר בזמן שמגישה את ארוחת הבוקר אל השולחן. אבא עובד כבנקאי שבזמנו הפנוי מעביר שיעורי נגינה לכל שכבות הגיל. אימא היא אחות בבית החולים המחוזי וגם היא, כמו אבא, מלמדת בשעות הפנאי נגינה. הם הכירו זה את זו במכללה למוזיקה שבה למדו אחרי התיכון והקימו יחד עם עוד כמה חברים להקה שהחזיקה מעמד במשך שנים בודדות. כשאימא נכנסה להיריון עם ג'ייס, הם ניסו להמשיך לעסוק במה שהם אוהבים ולפרנס את המשפחה הקטנה שהקימו, אבל אחרי שש שנים אני נולדתי והם ידעו שלא יוכלו להמשיך ולעסוק במוזיקה אם הם רוצים לפרנס בכבוד את המשפחה. אז אבא התקבל לעבודה בבנק ואימא למדה ונהייתה אחות מוסמכת. אני יודעת שעכשיו אני הדרך של ההורים שלי להגשים את חלומם שלהם, חלום שמעולם לא הצליחו להגשים במלואו.
ג'ייס וליסה גרים איתנו, בעליית הגג שאותה שיפצו, הרחיבו והפכו ליחידת מגורים נפרדת עם סלון קטן, חדר שינה וחדר רחצה כשהתארסו לפני חצי שנה. ג'ייס סיים תואר ראשון בתקשורת ובדיוק התקבל לעבודה באחד מן העיתונים המקומיים הגדולים, ובזמנו הפנוי מנגן עם חברים שלו. ליסה ארוסתו היא מורה לספרות אנגלית בתיכון ומכיוון שהוא לא רחוק מהקולג' אנחנו נוסעות יחדיו בכל בוקר.
"בוקר טוב יקירה." אומרת אימא.
"בוקר טוב." אני חוטפת טוסט מהצלחת ומעיינת בעמידה במדרו הרכילות שבעיתון.
"הצלחת לישון בלילה?". אבא שואל.
"לא ממש." אני מחייכת.
הוא מקפל את העיתון, אוסף את המפתחות ואת הבלאקברי מהשולחן ונושק לאימא. "אל תשכחי את הפגישה היום, גרייסי."
"איך אפשר לשכוח?". היום אני עומדת להיפגש עם חברת ההקלטות לראשונה.
"נאסוף אותך בשלוש מהאוניברסיטה." אבא אומר בחיוך ויוצא.
עשר דקות אחר כך אני במכונית של ליסה בדרכינו לבית הספר.
"איך את מתמודדת עם הכול?", היא שואלת אותי.
אני מביטה בה. לליסה יש יופי מיוחד; עור חיוור עד כאב, עיניים כחולות כמו קרח, שפתיים מלאות ואדומות ושיער שחור כמו פחם. היא קטנה ורזה ומגיעה לאחי הגבוה עד עצמות הבריח. אני יודעת שהוא מכנה אותה שלגיה הקטנה שלו. היא ואחי, כמו אימא ואבא, ביחד מהקולג' – כמעט ארבע שנים כבר – ואחרי חצי שנה של אירוסים הם עומדים להתחתן בחודש מרץ הקרוב, בעוד קצת פחות מחצי שנה.
"את יודעת שאת הראשונה ששואלת אותי את זה מאז יום רביעי?", אני מחייכת חיוך קטן ועצוב. "כולם עסוקים רק בחלק המדהים והמלהיב של כל העניין עד ששוכחים לשאול איך אני מרגישה."
"ואיך את מרגישה?".
"מוזר." אני מושכת בכתפיי. "אני פוחדת."
"ממה?".
"מכל זה... את יודעת איך זה. מה אם אני לא אהיה טובה מספיק? מה אם כל הדיירקשניות ישנאו אותי שנאת מוות בגלל שאני בעצם מגשימה חלום שכמעט לכולן יש והן פשוט יסיטו את כולם נגדי?"
"שטויות! את מספיק מוכשרת וכבר יש לך הרבה עוקבים בערוצים שלך באינטרנט ואני בטוחה שהם ימשיכו לשמוע אותך ולהעריץ אותך. אף אחד לא ישנא אותך או יסיט את כולם נגדך. את תראי שהכול יהיה בסדר."
ההרגשה שלי משתפרת פלא פלאים. "תודה."
ליסה עוצרת את רכבה בצד הכביש מול הכניסה אל האוניברסיטה. "שיהיה לך יום טוב, מותק."
"גם לך!".
אני עומדת שם עד שליסה נעלמת במורד הכביש, עוד כלי רכב כסוף בתוך ים של פחיות מתכת צבעוניות על גלגלים.
אני מוצאת את שרלוט יושבת על המדרגות בכניסה לבניין האבן הגדול והעתיק של האוניברסיטה, מדברת עם כמה בנות מהשנה השנייה. היא בולטת מרחוק בזכות סגנון הלבוש המצועצע והזועק שלה, מלא האומץ. היא לובשת חולצת כפתורים אדומה חסרת שרוולים, חצאית ג'ינס קצרה במיוחד ומגפיים שחורות בסגנון צבאי. על השיער הצבוע פלטינה מונח כובע צמר שחור ותכשיטים בומבסטיים מקשטים את אוזניה וידיה. כשהיא מבחינה בי, היא מחייכת חיוך גדול ופותחת את ידיה, מחכה לחיבוק.
"הינה הכוכבת!".
אני נבלעת בחיבוקה במבוכה.
"וואו גרייס, אין לך מושג כמה שאני מקנאת בך עכשיו." אומרת קת'רין, בחורה גבוהה ורזה עם רעמת שיער חומה. שרלוט ואני חברות עוד מהתיכון ואת קת'רין בשנה שעברה כשרק התחלנו ללמוד בקולג'. היא הצטרפה לחבורה הקטנה שלנו ומאז אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
"היא התמזמזה עם הארי." פולטת שרלוט.
קת'רין ושלוש הבנות הנוספות פוערות את עיניהן.
אני מביטה בשרלוט בכעס. "מה?! לא! מה את חושבת שאת עושה?". אני פונה לבנות וממהרת להרגיע את הרוחות. "לא התמזמזתי עם הארי או עם אחד מהאחרים. רק דיברנו."
"אולי, אבל היא רוצה!". שרלוט צוחקת וחוטפת ממני סטירה ביד.
"מי לא?!", אומרת אחת הבנות, מישהי מהשכבה שלנו. ג'ני נדמה לי.
"אני! אם צריך לבחור עם מי להתמזמז, אני מעדיפה את נייל." אומרת קת'רין, לחייה סמוקות מעט.
"אולי גרייסי תסדר לנו פגישה לוהטת עם הארי ונייל, קת'." שרלוט מרימה את גבותיה בשובבות.
"בואי נלך, לוטי." אני דוחפת אותה. "להת', בנות!".
בקולג' גדול ועמוס כמו האימפריאל, אין סיכוי להכיר את כל הסטודנטים שלומדים בו ואני דווקא שמחה שאני לא מושכת יותר מדי תשומת לב היום. אלה שמהנהנים לעברי בחיוך והבנות שבאות לחבק אותי הם בעיקר סטודנטים מהשנה הראשונה והשנייה שאיתם אני מעבירה את רוב השיעורים או סטודנטים מהשנה השלישית והרביעית שבמקרה צפו בתוכנית וזיהו אותי. אני מודה להם בחיוך נבוך וסותמת לשרלוט את הפה כשהיא מתחילה לפטפט יותר מדי ולהמציא מעשיות.
אימא ואבא מחכים לי במגרש החנייה של בית הספר למנהל עסקים בשעה שלוש. לוטי מציצה אל תוך המכונית ומחייכת להוריי.
"היי מר וגברת פרקר."
"היי שרלוט מותק, מה שלומך?", שואלת אימא בחיוך.
"מגניב."
היא פונה אליי לפני שאני נכנסת לרכב ומחבקת אותי חזק. "תיהני לך! בהצלחה!".
"תודה לוטי. אוהבת אותך."
"אוהבת אותך גם!".
הנסיעה לחברת ההקלטות לוקחת כרבע שעה. המבנה, שניצב במרכז התרבות של לונדון, גדול ואפור עם חלונות זכוכית ושלט ענק המכריז על שמו עומד על הגג.
אנחנו נכנסים פנימה. הכול שונה לחלוטין; המבואה מזמינה, עם שטיח גדול בכניסה ועציצים ירוקים ותמונות גדולות של אומני עבר מצליחים שהיו חתומים בחברה. את דלפק השיש שבכניסה מאיישת פקידת קבלה שזופה מדי שמנתקת את השיחה שבה הייתה עסוקה בדיוק כשאנחנו ניגשים לעברה.
"אחר צהריים טובים." היא אומרת. האיפור שלה כבד מדי והשפתון שלה אדום מדי.
"שלום, יש לנו פגישה עם ג'יימס וויליאמס. פרקר." אבא אומר.
הפקידה מקלידה משהו במחשב. "כן, כמובן. גרייס פרקר. קומה שנייה, עד הסוף במסדרון."
"תודה."
קירות המסדרון בקומה השנייה צבועים באפור ותקליטים ממסוגרים תלויים עליהם בגאווה. שני עציצים תואמים מונחים בכניסה לתוף חדר גדול עם שולחן עץ ארוך וכיסאות משרדיים שחורים וגדולים. ארונות גדולים עמוסים בקלסרים ותיקים מכסים את כל הקיר משמאל. חלונות גדולים מפיצי אור נמצאים מולי. מסך לבן תלוי על הקיר מימיני ומכשיר ברקו מוצב מולו. אני מניחה לעצמי שזה חדר הישיבות הרשמי.
בחדר כבר יושבים ג'יימס ועוד שני אנשים. הם קמים כשאנחנו נכנסים פנימה ולוחצים את ידינו.
"בבקשה, שבו."
אני מתיישבת על כיסא העור הגדול בין אבא לאימא, כשלצדו האחר של אבא מתיישב אדמונד.
"מר וגברת פרקר, זה רוני תומפסון, המנהל המוזיקלי" – הבחור עם הזרועות המקועקעות וחולצת הטי שרט – "וזה תומס וולש, המנכ"ל." – הגבר המבוגר עם החולצה המכופתרת והעניבה.
אחרי שלוש שעות וארבעים וחמש דקות ארוכות, שכללו בעיקר אותי עומדת ושרה – מוכיחה כביכול שהחוזה מגיע לי - וויכוחים על התנאים, שני הצדדים מגיעים להסכמה ומחליטים שלמחרת באותה השעה נתכנס כאן שוב ונדון בחתימת החוזה.
אוי אלוהים, בבקשה שהכול יהיה בסדר.
אני יושבת לחוצה בחדר הישיבות למחרת אחר הצהרים ורגלי מקפצת באופן בלתי רצוני בעודי יושבת בקצה השולחן ומביטה בשני הצדדים מתנצחים ביניהם על סעיפי החוזה ועורך הדין של אבא, אדמונד משהו, מנסה להשיג לי את התנאים הטובים ביותר.
אחרי שאני שומעת מלמולי הסכמה בין שני הצדדים, ג'יימס פונה אליי. "אוקיי גרייס, זה מה שהולך להיות." הוא דוחף לעברי עותק מהחוזה ואני מעיינת בו וקוראת אותו בעיניי. "בחוזה הזה את מתחייבת לחברת ההקלטות למשך שנתיים, שכוללות בתוכן הקלטה והוצאה של שני אלבומים וסיבוב הופעות עם וואן דיירקשן בתוך תחומי בריטניה. יהיו לנו את כל הזכויות הבלעדיות עלייך ועל המוזיקה שלך ועל הפרסום. הסכום שנכלל בחוזה הוא ארבע מאות אלף דולר לשנתיים, לא כולל רווחים מהפצת הסינגלים והאלבומים עצמם. בנוסף תקבלי חמישה אחוזים ממכירת הכרטיסים של ההופעות."
אני מביטה במספר בעל שש הספרות שכתוב באותיות גדולות בעמוד השני. ארבע מאות אלף דולר?!
אדמונד פונה אליי. "חשוב שתביני למה את נכנסת ואם הכול מקובל עלייך. את לא חייבת לחתום על שום דבר אם את לא מרוצה ממנו."
"לא, הבנתי הכול. אבל... מה קורה אחרי השנתיים האלה?".
המנכ"ל, שנוכח גם בפגישה הזו, מדבר לראשונה. "תלוי במה שהצלחנו להשיג איתך בשנתיים האלה. אם הכול משגשג ומצליח, אני לא רואה שום סיבה שלא נחתום איתך לעוד שנתיים, אולי אפילו נעלה את המחיר."
אימא ואבא מביטים בי. "את בסדר עם זה?". אימא שואלת.
"כן." אני נושמת עמוקות. "בואו נעשה את זה."
אחרי יומיים שבהם ביליתי שבע שעות במצטבר בחברת ההקלטות, אני מוחתמת כמוזיקאית רשמית.
אני לא מאמינה שזה אמיתי.
-
הבגד של גרייס -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
