לאחר בהייה בחלל עם המון מחשבות נזכרתי בבלוג, שיש לי מקום לשתף ולכתוב בו.
קראתי את הפוסט האחרון וקלטתי שלא ניצלתי את זה כבר הרבה זמן... אותו בחור שיצא איתי ל 5 שעות כבר איננו... לא הלך, לא ברור.. היה שם משהו אבל לא הלך לא יודעת לא בא לי אפילו להתעסק בזה.
מתחילת שנה יצא שהחלפתי הרבה בנים.. הם היו על הכיוון שלי או הפוך, אבל מה אני עדיין בתולת שפתיים!
כן,כן, אני בתולת שפתיים. אני אפילו שמחה מזה... אבל נראה שזה ממש מפתיע את רוב האנשים שפוגשים אותי לראשונה (כנראה מהרושם של המראה) אבל אלה שקרובים אליי רואים כמה הדבר בעייתי.
עכשיו, יש מישהו שסובל אישית מהמשבר האישי הזה שלי עם עצמי, עם היכולת שלי להגיע למקום טוב ולברוח ולא להתמודד עם המכשול הזה.
יש לי חבר... לא בגילי, הוא שנתיים מעליי ועבר את כל מה שיש לעבור (נקרא לזה ככה..)
ועכשיו, הוא נאלץ לחכות בסבלנות ולהתקע באמצע הסכסוכים שלי עם עצמ לגבי כל זה. היום ישבנו ביחד והנושא עלה... הוא עבר על פני הדברים הוא עבר בשקט... אבל קצת אחרי קיבלתי ממנו סמס שאנחנו צריכים לדבר.
הוא בניגוע אליי יותר אוהב לדבר על דברים פנים אל פנים, מה שלי יותר קל להתחבא מאחורי המקלדת (במקרה הזה של האייפון)
שאלתי על מה מדובר... והבנתי שהעניין חסר לו.
אני יודעת מי הוא.. לפחות נראה לי. הוא מקסים וחמוד וקצת ערס, ובכל רגע שהיה לנו להתנשק ועצרתי אותו הוא נחנק קצת בעצמו. כי הדבר קרה יותר ממה שאתם חושבים. אמרתי לו שקשה לי.. שהמצב מלחיץ אותי ולצערי הוא יצטרך להתאים את עצמו אלי.
הוא אמר שהוא מוכן להיות סובלני איתי כי הוא אף פעם לא הרגיש ככה למישהי.. מבחוץ הייתי מוקסמת בנוסף לכל המילים היפות האחרות שהוא אומר, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא איפשהו קצת מחרטט אותי.
המצב יותר מסובך ממה שנשמע... כי בשיחה הקצרה של הסמסים הוא אמר שהוא רוצה להבהיר מיהו ואני כתשובה אוטומטית פשוט שאלתי : "חרמן?"
לצערי התשובה קצת השתיקה אותו.. אבל קבענו לדבר על זה.
אני לא רוצה לשמוע שבאמת היו לו כוונות נסתרות, כי אני לא רואה את עצמי כזאת שמישהו ככה ירגיש כלפיה (למרות הכל.. בלי שתדעו הכל)
אני לא יודעת... פשוט לא יודעת...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
