החיים שאחרי המוות

אני ומיכל כבר התחתנו לפני ארבעה חודשים,

אימצנו שני ילדים וילדה אחת.

הבוגר יותר בן 18, ושמו שרון, הילדת סנדווביץ זו סיגל שבת 14 והצעיר בינהם הוא מור שבן 7.

שרון מאוד אוהב את סיגל, הוא מגן עליה בכל דבר ומפני הכל. הוא ממש אבא קטן.

זה היה כל-כך חשוב לי ולמיכל שהוא ישמור עליה, יגן עליה והחשוב ביותר- יאהב אותה, וממש הכל הסתדר לפני הציפיות.

סיגל גם מאוד נהנת מהעובדה שהיא האמצעית, לא הגדולה ולא הקטנה, ולכן נהנת מכל מיני זכויות.

היא אוהבת מאוד את אחיה הגדול שצמוד אליה ושומר עליה ב6 עיניים. מור קצת מעצבן אותה לפעמים אבל בכל זאת היא אוהבת אותו מאוד וגם היא מאין אמא שניה שלו.

מור הוא בהחלט ילד שובב אבל נפלא, הוא כל-כך תמים ומתוק. אני ומיכל ממש ננים מהשיחות השטותיות שלו איתנו, הסיפורים על בית הספר, על החברה הראשונה- שהדבר הכי חזק בינהם הוא החלפת שלום בינהם.

אני ומיכל מאוד מסתדרים עם הילדים וניראה שהכל מרוצים. חשבנו על לאמץ עוד ילדון או ילדונת קטנים בגיל 5 בערך.

למרות התממות וההנאה עם מור אנחנו רוצים עוד ריגוש, תמים יותר, צעיר יותר.

ניראה שנשקול זאת ביתר רצינות בקרוב.

מור וסיגל נלהבים מאוד מההבטחה שאני ומיכל הבטחנו להם, להביא גור כלבים לבית.

כל יום הם שואלים מתי נלך לבחור כלב, שואלים איפה הוא יהיה, ואיך יתנהלו הדברים.

יום יום מפציצים שניהם אותי ואת מיכל בשאלות חדשות, וכמובן לא שוכחים כמה מן הקודמות.

ניראה כי יש בזה טיפה של עצבים אבל אנחנו נהנים מהציפיה והרצון העז שלהם בכלב.

מחר נספר להם שכבר ביום ראשון נלך לבחור כלבלב.

לשרון יש חברה חודשיים, ניראה שהם פשוט זוג מושלם ביחד, הם כל הזמן ביחד ולעולם לא נפרדים.

לפעמים זה ניראה קצת מדאיג בעיני משום שהקשר כבר לא ניראה בריא כל-כך ואולי אף תלותי.

הם ישנים כל פעם אחד אצל השני, קמים ביחד, הולכים לבית הספר ביחד, חוזרים ביחד, הכל קורה בינהם במשותף.

יש שיחשבו שאני סתם מודאג ושאין בזה כל פסול אבל זה קצת מעורר בי חשש ואני באמת מקווה שזה סתם חשש ושהכל יהיה טוב.

הנישואים שלי ושל מיכל ממש מוצלחים, האישה הזו מדהימה בעיני.

היא לא מפסיקה להפתיע אותי כל יום מחדש.

היא רעיה נהדרת, וגם אם נפלאה. אי אפשר לבקש יותר.

אני מאוד אוהב לחזור מותש ועייף מן העבודה ומיד כשאני יוצא מן המקלחת לצנוח על המיטה, לראות את מיכל באה מלטפת ומחבקת אותי, נושקת לי ושואלת לשלומי.

למרות העיפות הגדולה השיחות איתה טובות מן השינה, הסיפורים שלה על הילדים ועל חוויות והאירועים שלה לא מפסיקים לעניין אותי לעולם, במיוחד שזה בא ממנה הכל ניראה מעניין יותר ובעל יותר ערך.

ימי שבת הם המעודפים עלי ביותר, לקום בבוקר ולקבל ישר למיטה מגש עם מיץ תפוזים,טוסט וכמה ירקות חתוכים בצורה גסה.

תמיד אותו הדבר, הדבר האהוב עלי.

אחרי זמן איכות בינינו אנו תמיד מתפנים מכל ועוברים לילדים, מדברים איתם, לפעמים בנפרד לפעמים ביחד.

אנחנו משתדלים לצאת כל שבת ולטיל איתם, אפילו שרון שכבר גדול ויש לו חברה מצטרף אלינו ביחד איתה כמובן ואנחנו עושים טיול בטבע שתמיד מסתיים בפיקניק.

החיים ממש מאירים לי ואני מאושר כפי שלא האמנתי שאוכל להיות אי פעם.