היום בשיעור פירקתי מחדד.
זה די פשוט, הרבה יותר קל לעשות את זה עם סרגל מאשר עם בורג. או שזה סתם מזל.
לא יודעת.
בהפסקה נכנסתי לשירותים כשהסכין בכיס שלי, שטפתי ידיים ונכנסתי לתא, את הסכין העברתי על היד נורא חזק ונורא לאט. הדם הגיע מיד.
שמתי נייר על החתך במהירות, יצאתי כי שכחתי להביא איתי פלסטר. חזרתי במהירות לכיתה כשאני מחזיקה את היד כמו קריפרית, לקחתי פלסטר בידיים רועדות (מזל שהכיתה כמעט ריקה חח), חזרתי לשירותים, ניגבתי את הדם ושמתי לי פלסטר.
בתחילת השיעור הדם לא ממש הפסיק לרדת אבל הפלסטר ספג הכל, פיו... מזל.
אבל נתקלתי בבעיה, כמות הצמידים על ידי הצליחה בקושי לכסות את השריטה שלי מאתמול, אז איך לכסות פלסטר מלא בדם פלוס שריטה מחשידה? פשוט מאוד, להניח את היד על השולחן ולחשוב על זה אח"כ(;
הפסקה סופסוף הגיעה, לקחתי פלסטר חדש ונכנסתי לשירותים שהיו ריקים למזלי, הורדתי את הפלסטר וזרקתי לפח, החתך לא נראה נורא אז רק שתפתי אותו במים ונכנסתי לתא השירותים כדי לשים את הפלסטר. עכשיו הסתרתי את הפלסטר עם צמידי בד, ועם כל השאר ניסיתי באופן נואש להסתיר את השריטה.
-
טוב סיימתי עם התיאור, עכשיו רגשות:
כלום בערך.
בהתחלה טיפה הרגשתי כמו כישלון אבל עכשיו אני פשוט מרגישה...שמחה.
אין לי מושג אם זה בגלל שחתכתי או סתם ככה, אבל אני לא מצטערת על זה ולא מרגישה אשמה על חודשיים בדיוק שבהם לא חתכתי.
כן אני סתומה ומגיעה לי כאפה.
אבל ככה אני עכשיו, אני אנסה לדאוג לעצמי.
-
עכשיו השאלה:
אם אני אספר לפסיכיאטרית (שמחר אגב אני פוגשת) שאני חותכת, מה יקרה?
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
