היום הלכתי לקפיטריה עם חברה שלי.
רק כי היא ביקשה.
אני שונאת את המקום הזה, והוא גורם לי לחרדות נוראיות.
בכל אופן, אמרתי לעצמי שאני לפחות צריכה לנסות להיכנס לשם בלי להגייע לחרדה גדולה מדי.
אז נכנסתי יחד איתה.
היא הזמינה לעצמה טוסט, ואני נגעלתי מתנאי ההיגינה הירודים של המקום.
הגענו חמש דקות לפני תחילת הההפסקה ככה שהיה די פנוי, והחרדה שלי לא הייתה בשמיים.
בזמן שהמתנו לטוסט (אני ישבתי על כיסא בצד והיא ליידי), התחילו לזרום לתוך המבנה עוד תלמידים רבים, משכבות גיל קטונות וגדולות משלי.
היא הלכה להמתין לטוסט שלה ליד הקופה.
התחלתי להרגיש רעד עובר בי.
הבטן מתהפכת.
מתחיל להיות לי חם.
אבל מצד שני העור שלי מלא בצמרמורות.
ואני רואה את היום ההוא שבו ניסיתי להזמין לעצמי משהו בקפיטריה, וכל ההמון דחף אותי, וכולם התחכחו בי, ואיך כמעט נחנקתי, ואיך נאבקתי על קולי.
ובסוף לא שמעו אותי.
והאנשים סביבי צחקו עליי.
על כמה אני בלתי נראית וקטנה ושיש לי קול מצחיק.
באותו יום הסתובבתי משם בבכי.
ובכיתי כל השעתיים שלאחר מכן.
וגם באותו לילה.
ושם, החרדה החברתית שלי התחילה לצאת לחלוטין.
היא כאילו הייתה נמצאת בתוכי חבויה עד אותו יום, נותנת את אותותיה מדי פעם, בקושי שלי לדבר עם זרים או להסתכל להם בעיניים, ועוד כל מיני דוגמאות שממש לא נחוץ לתאר כרגע.
אבל מאותו יום? היא יצאה החוצה.
אני לא מסוגלת ליצור קשר עין עם אנשים זרים.
בטח שלא לדבר בטלפון עם מישהו שאני לא מכירה (או גרוע מכל - שירות לקוחות כלשהו).
אני לא מסוגלת לקנות בחנות כשאני לבד.
לא לדבר עם זרים.
שומדבר.
בואו נחזור שוב להיום:
אז אני הייתי בנקודה שבה אני מספרת איך אני מתחילה להרגיש איך החרדה שלי מטפסת במעלה גרוני.
רציתי ללכת משם.
כל כך רציתי.
אבל קפאתי.
לא הייתי מסוגלת להזיז שריר.
רציתי לקום ולהודיע לה שאני אחכה לה בחוץ.
אבל הייתי תקועה.
ילד גבוה ויפה עבר על פני,
לרגע נוצר בינינו קשר עין.
מיד הסטתי את מבטי.
התחלתי לקלוע צמה בשיער שלי (כזה שיוצא מהקוקו שנמצא בסוף צמה אחרת), זה הסמימן שלי כשאני משועממת או בחרדה גדולה.
הייתי פשוט תקועה.
מאובנת.
דבוקה לכיסא.
הלב פועם במהירות.
הדמעות עוד רגע בעיניים.
ואז ברגע של אומץ,
הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר של חברה שלי.
חייכתי,
והודעתי לה שאני מחכה לה בחוץ.
יצאתי משם איכשהו.
אל תשאלו אותי איך.
אבל יצאתי.
וזה היה קשה וכואב ומציק.
וכמעט בכיתי.
אבל אז ראיתי את חברות שלי.
והופ החיוך המזוייף מצא את מקומו על פניי.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
