אז היום הלכתי לסנטר עם אבא שלי כי היינו צריכים לקחת את אחיינית שלי (שהיא בת 2.5).
קיצר אני רציתי ללכת לאכול סושי בריבר החדש שפתחו שם (שזה כמו בר סושי כזה). והוא הלך לו להביא אותה בנתיים.
אז אני יושבת לי בהנאה, רואה את ההוא שמכין סושי (שאני לא זוכרת אם סיפרתי עליו, אבל כמעט גרם לי לבכות כי הוא כל כך הזכיר לי את דילן והייתי באותו זמן מאוד רגישה).
בכל אופן, אני אוכלת לי רול סושי אחד וסלט עלים, כשפתאום ההוא מסתובב אליי, (כבר הזכרתי שהוא יפה בצורה מלחיצה)?
אז הוא מתקרב אליי, ולרגע, רק לרגע נוצר בינינו קשר עין. אני משתדלת לא להראות מובכת ולחוצה, אבל הוא ממשיך להתקרב ובסוף עוצר מולי, כשרק הדלפק מפריד בינינו.
הוא מחייך ושואל "טעים?" עם מבטא ממש חמוד.
אני מהנהנת ומחייכת, מנסה לבלוע את הביס של הסלט שעדיין בפה שלי בלי להיראות כמו אלפקה מגושמת.
הוא חוזר לעניניו ואני חוזרת לאוכל שלי.
יש לי מליון מחשבות בראש.
על כמה הוא חמוד.
ואולי הוא סתם חמוד כי הוא מזכיר את דילן.
ואולי הוא חמוד בגלל שהוא בטח גדול ממני במינימום 8 שנים.
ואולי הוא סתם חמוד. בדרך האסייאתית המקסימה שלו.
ובזמן שאני מהורהרת לי ומכניסה סושי נוסף לפי,
הוא ניגש שוב.
בלאט.
תבלעי את הסושי הזה כבר.
אז הוא ניגש אליי ושוב מחייך, "את ממש יפה" הוא אומר, ואני צריכה כל ריסון עצמי כדי לא לצעוק עליו כמה הוא יפה וכמה אני צריכה חיבוק עכשיו.
אבל אני נראית רגועה מבחוץ, אפילו שהלב שלי בוער ודופק ממש חזק.
ואני מחייכת ועונה תודה.
הוא מחייך אליי.
הולך להכין רול למישהו.
ובדיוק אבא שלי מגיע עם אחיינית שלי ואנחנו הולכים משם לכיוון האוטו.
ו...
יש לי קראש.
והוא אסייאתי.
והוא גדול ממני במיליון שנים.
והוא בקושי מדבר עברית.
וול דון, דונה.
וול דון.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
