זה כבר כל כך מעצבן.
אני רוצה לעדכן כבר שבוע שלם וכל פעם שאני מתיישבת ליד המחשב ופותחת את הבלוג מישהו קורא לי, ואז אין לי זמן לזה.
עכשיו יש לי מיגרנה אז אני בבית וההורים לא כאן, אז הינה אני ^^
קצת עדכונים:
אז בפעמים האחרונות שהייתי במחלקה, גילו שהפרעת האכילה שלי פעילה בהרבה ממה שהם חשבו, אז אני צריכה להישקל כל חודש עכשיו, וייתנו לי ייעוץ דיאטני ואולי גם משקל יעד.
אני מפחדת ממשקל היעד שלי, כי הBMI חייב להיות מעל 20, ועכשיו הוא בערך 17.5, ואני עדיין לא אוהבת את עצמי.
אז אני ממש לא רוצה משקל יעד שייגרום לי לעוד שנאה עצמית.
בקשר לDBT:
אני מטבעי דברנית לא קטנה, ובקבוצה כולם שקטים אז יוצא שאני די המרכז שם, וזאת בדיוק הבעיה: אני לא מתה על להיות במרכז.
וזה ממש מעצבן כי המנחים שואלים שאלות או מנהלים דיון ואני מרגישה לא נעים ששאר הבנות לא משתתפות אז אני לוקחת חלק ואז רבות מהן מביטות בי במבט שאני איזו חנפנית או וואטאבר. אני יודעת שהן חושבות שאני סתם איזה קטנה שנכנסה לשם בטעות, כי אני הכי צעירה שם.
זה כל כך מרגיז, ולחלקן אין בכלל הומור, ואני רואה שהן מדוכדכות, אז אני מתבדחת קצת במפגש כדי שלא יהיה כזה מתח בין כולם.
כעיקרון אסור לי לספר על הבנות שם בפרט ולכן אני אשאיר את זה סודי.
עוד משהו, בעניין אחר, איזה ילד מהכיתה שלי שונא אותי עכשיו וזה כל כך מצחיק כי הוא חושב שהוא פוגע בי בקבוצה של כל החברים בוואצאפ וכל מה שאני עושה זה להישפך מצחוק על הרצפה. כעיקרון הוא אומר שהוא 'מעיר' לי ונותן לי 'ביקורת בונה' על איך להשתנות, ואני, כעיקרון הסברתי לו, שאני לא קמה בבוקר כדי לרצות אותו, אז שייקח כיסא ויתיישב בנוחות עד שיהיה לי אכפת מהדעה שלו (;
בזמן האחרון יש משהו בעייתי, אני פוגעת בעצמי קצת, זה לא בצורה של חתכים על הזרועות או משהו כמו פעם, אבל אני חותכת לעצמי חתכים שנראים כמו 'פייפר-קאט' על האצבעות, בעזרת סכינים של מחדד. אני לא עושה את זה המון, אבל זה מסיח את דעתי לפעמים ואני עושה את זה בזמן שיעורים, אני יכולה להפסיק. העניין הוא שזה סתם מוזר כזה, בכללי כל השנה הזאת עוברת לי בתחושה של ריקנות...
תרופות - אני כבר במינון של 150, ואני בקושי ישנה, אני מצליחה להירדם נורמלי אבל מתעוררת בסביבות 2-3 לפנות בוקר ומתקשה לחזור לישון.
מבחינת החרדות יש שיפור עצום.
ולנושא המעניין באמת:
אז אני ודילן שוב מדברים, בתור ידידים.
ההורים שלי הסכימו לי לפגוש אותו וביום חמישי אנחנו נפגשים.
גם דילן וגם אני לא רוצים לחזור להיות ביחד.
אבל העניין הבעייתי פה שאנחנו כל הזמן מפלרטטים.
כל הזמן.
ושנינו יודעים שאין טעם לחזור.
אבל שנינו רוצים להיות אחד בחברת השני במצב רומנטי כנראה.
אנחנו נפגשים מחר,
ואוח, אני לא יודעת גאדמיט.
זה כל כך פאקינג מבלבל והרגשות והמחשבות שלי משתנות כל יום בערך,
אתמול הייתי בטוחה שאני אתנשק איתו כי אני רציתי. (וזאת תהייה הפעם הראשונה שלי, וזה יהיה עם האקס, מוזר לא?)
היום אני כבר ממש לא בטוחה, כאילו הוא מושך אותי והכל ויש לו שפתיים מדהימות שאני ממש אשמח לנשק.
אבל זה לא נראה לי נכון, זה לא נראה לי נכון להתנשק בפעם הראשונה עם האקס שלי.
ואני לא יודעת מה לעשות.
אני מפחדת שאם אתנשק איתו ארגיש זולה, כי אנחנו הרי לא רוצים לחזור או משהו.
ולהתנשק בפעם הראשונה עם מישהו שאני אפילו לא רוצה להיות איתו? אני לא יודעת.
אבל הוא כן יודע משהו, שאני רוצה לנשק אותו.
העניין הוא שאני גם יודעת שאני רוצה אבל יש המון תוצאות וסיבוכים שעלולים לקרות.
אני חושבת שאני אפגוש אותו, ואני לא אזום את הנשיקה, אם הוא ייזום אותה וזה יראה לי באותו רגע אז נתנשק, אם לא - אז לא.
ודבר אחרון ונחמד לפוסט הארוך הזה:
עשיתי חורים באוזניים!
עכשיו לסיפור המלא:
אז דודים שלי הביאו לי סט מדהים של צמיד+שרשרת+עגילים מגולדפילד (מגנוליה), משהו פשוט מדהים ועדין עם פרחים קטנים ועדינים וזה מושלם.
אבל הבעיה שלא היו לי חורים ולא רציתי לוותר על העגילים.
אז החלטתי שאני אעשה חורים.
אבל לא כמו כל בנאדם נורמלי, כשאני רוצה משהו, אני לא אחכה. אני אעשה.
וככה מצאתי את עצמי בחדר האמבטיה של דודים שלי, בקבוק אלכוהול, צמר גפן ועגילים על הדלפק.
חיטיתי הכל והתחלתי,
בואו לא נשכח לספר שאמא שלי לא ידעה שזה מה שאני עושהה כי היא עדיין לא הגיעה לשם,
ואבא שלי מעופף אז אמרתי לו שאני עושה עגילים והוא אמר לי 'טוב' בלי יותר מדי לחשוב על זה,
בואו נחזור לחדר האמבטיה-
אז לקחתי את העגיל הראשון (אלה אפילו לא עגילי ניקוב חח), והכנסתי אותו לעור של האוזן והוא נכנס ממש בקלות, היה יותר בעייתי להוציא אותו מהצד השני,
קראתי לדוד שלי לעזרתי, הוא הביא לי בקבוקון קטנצ'יק של בושם, חיטיתי אותו, ודחפתי את העגיל שוב לתוך העור, הפעם כשהוא הגיע לקרום האחורי, התחלתי לשפשף אותו עם הבקבוקון עד שהקרום נקרע (וזה ממש לא כאב)!
באותו שלב דוד שלי ראה טיפת דם קטנה וכמעט התעלף חח XD
הוא יצא מהחדר מהר, ואז ראיתי את אמא שלי עומדת מולי, אז עם עגיל אחד באוזן נופפתי לה לשלום והיא נראתה מיואשת ואמרה: 'טוב כבר התחלת, תסיימי את השני, אני לא מסוגלת לראות את זה!' ויצאה מודאגת מהחדר.
במקומה נכנסה לחדר בת דודה שלי, (בת 5), שגם רוצה לעשות עגילים, כנראה שאבא שלה (דוד שלי) שלח אותה לראות את המחזה כדי שהיא תוותר על העגילים.
אז נתתי לה לראות איך אני עושה את העגיל השני בדיוק באותה הדרך, היא אמרה לי שזה מפחיד אותה ויצאה מהחדר בשניה שבה ראתה טיפת דם.
וככה יצאתי עם חורים יפים באוזניים, וללא שום אינפקציה עד עכשיו (כמעט שבוע).
כששאלתי את בת דודתי היקרה אם היא רוצה עגילים, היא ענתה שהיא לא רוצה.
לפחות דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור הזה, לא?(;
אוקיי נכון שהבטחתי שהסיפור על העגילים יהיה האחרון להיום, אבל יש עוד סיפור אחרון מאתמול:
אז נסעתי עם חברותיי היקרות לקניון, וקניתי 3 שמלות מושלמות ויפות שממש הרגשתי בהן טוב!
גם קניתי עגילי גולדפילד חמודים במגנוליה.
והייתי בסטודיו פאשה, קניתי שתי חולצות חמודות אבל כשאמא שלי ראתה אותן היא החליטה שאני מחזירה אותן ומחליפה במשהו אחר כי הן חשופות מדי לטעמה.
אז בסדר, אחליף למשהו אחר, גם ככה יש שם מלא דברים יפים ולא תהייה לי בעיה להסתדר ולמצוא משהו אחר במקום D:
וזהו להיום,
דונה
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
