Lazy cat here

כל כך הרבה עובר עליי בזמן האחרון.

המילים רוצות לגלוש החוצה ממני.

אבל אני לא יכולה לתת להן.

אין לי זמן לזה, ולא כוח לחוות את כל זה מחדש.

והכי עצוב, שאני נראית ממש שמחה.

לא יודעת למה,

פתאום אני בכלל לא צריכה למצוא בי את הכוחות בשביל להעלות חיוך קורן על הפנים שלי. הוא שם באופן תמידי כמעט.

אפילו חמש דקות אחרי שאני פוגעת בעצמי (שוב).

הלוואי והייתי מתה,

אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה למשפחה שלי ולאחותי ולחתולים שלי...

אבל אם הם לא היו שם,

הייתי נותנת להפרעת האכילה שלי לפרוץ מכל חור אפשרי,

והייתי נותנת לעצמי להוריד את היד עם סכין,

והייתי נותנת לעצמי לבלוע המון אספירין ולחתוך כל כך חזק עד שכל הדם היה זולג החוצה.

ולישון.

לתמיד.

האם אלו נחשבות מחשבות אובדניות?

אני באמת לא יודעת להגיד לכם.

כי אין לי שום כוונה לעשות את זה.

לא לחתוך לעצמי את כל היד ולא להתאבד ולא להרעיב את עצמי.

כלום.

אבל אולי אני רוצה...