ההרגשה מוזרה, אני חייבת להגיד.
כאילו יש מדי פעם אור חזק מאוד, שמחמם אותי מכל כיוון, אבל מותיר אותי עיוורת וכאובת עיניים.
ככה הזמנים האחרונים עוברים עליי.
בין שמחה לעצב כבד.
בין אהבה וחיוכים אמיתיים לבכי וצרחות שקטות של כעס.
לפעמים יש שקט ואני שלווה סוף סוף, לא מסונוורת ולא חשוכה.
אבל אלו דקות מעטות.
דקות שבהן אני בין מחזורי שינה, שוכחת חלום אחד ומתחילה את השני.
החלומות שלי מלאים בדם שלי, בדם של האנשים שאני אוהבת, בכל דבר יפה שאי פעם הרסתי או אהרוס.
וכל בוקר אני מתעוררת עייפה.
כל בוקר כשאני משפשפת עיניים וממצמצת קלות אני נזכרת בסיוט הזה,
שאינני יודעת אם חלום או מציאות.
אבל החיים נמשכים ואני קמה ושוטפת פניי ולובשת בגדיי.
מזייפת חיוך, לפעמים מאמינה בו.
כמו שתמיד עשיתי ותמיד אעשה.
הימים עוברים, אני רגועה מאוד, במין שלווה מרוחקת ושמחה...
אבל הלילות והערבים, בהם אני נשברת בגלל כל סיבה קטנה ופעוטה.
כמעט ומשאירים גם סממניהם על גופי.
וכולי פחד טהור שאשבר,
ואמצא דם גם מחוץ לחלום.
דם שאני גרמתי לפריצתו החוצה.
הדם שלי...
הדם היקר שאני עלולה להוציא מעצמי,
לאכזב כל אדם שאי פעם האמין בי,
לפרק הכל ולקבל תזכורת שאינני חזקה מספיק ולו בשביל דבר.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
