היו לי תכנונים ליום ראשון-שני שכללו פגישה עם קת'רין. ובסוף אתמול בערב זה התבטל (לא, אין לי חשק לפרט).
בכל אופן העניין הוא שפשוט התפרקתי, בכיתי, צרחתי ללא קול ועוד...
כמעט פגעתי בעצמי.
כמעט.
הייתי כל כך קרובה לזה שזה מפחיד.
ואני חושבת שאם הייתי פוגעת בעצמי אתמול אז לא הייתי כאן היום.
כי הייתי כל כך עצובה שלא התחשק לי "לחתוך בקטנה", התחשק לי להרוג את עצמי.
אחר כך אמא שלי ישבה איתי במיטה וליטפה לי את הראש, היא ראתה שמשהו מענה אותי, והסברתי לה שבחודשים האחרונים יש לי את השאלה הזאת בראש,
האם היא מתחרטת שהיא ילדה אותי?
האם אבא שלי מתחרט?
אם הם היו יודעים שאהייה פגומה, האם הם היו רוצים אותי בכל זאת?
היא אמרה שהיא לא מתחרטת ושזאת שאלה טפשית, אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה לזה.
בזמן האחרון, חשבתי על זה:
להרוג את עצמי = לפגוע במי שאני אוהבת.
לא להרוג את עצמי = להיות עצובה.
לפגוע בעצמי = לא לפגוע במי שאני אוהבת ולא להיות לגמרי עצובה.
ואולי זה נשמע לא הגיוני, ואולי זה באמת לא הגיוני. זה רק תיאורתי.
ברור שזה לא יעבוד באמת, לצערי.
כי אני יודעת שבסופו של דבר מגלים פגיעה עצמית והמשפחה שלי לא תוכל להתמודד עם זה.
פשוט חבל לי שנולדתי,
ככה למשפחה שלי היה קל.
אבל מה היה קורה לאנשים שאני אוהבת? אני לא יודעת. אולי הם לא היו שורדים בלעדיי,
הוצאתי כמה וכמה אנשים מפגיעה עצמית, מחשבות התאבדות, דיכאון...
אבל את עצמי איני מסוגלת.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
