זה כבר כל כך נורא, אני רוצה להשתקם מכל זה,
אבל לא בשבילי, בשביל שההורים שלי יהיו רגועים.
זה כל כך קשה להסתכל על עצמי ולראות שעליתי במשקל כי מכריחים אותי.
אני מרגישה שמנה כל הזמן,
ורודפת אותי תחושת חוסר אונים.
כי הרי אין דבר שאוכל לעשות על מנת לאהוב את עצמי יותר מלבד להפסיק לאכול.
ואיני מסוגלת בגלל הטיפול והשקילות האלה.
זה רודף אותי כל הזמן.
התחושה המזעזעת הזאת של בטן נפוחה אחרי ארוחה.
אני לא נהנית מאוכל, ועכשיו אני אפילו לא נהנית מפאי לימון, העוגה האהובה עליי.
אני שונאת כשמכריחים אותי לוותר על הבלון הריק בבטן, הרעב.
הזמן שאני הכי שמחה בו נמצא בשעות שבהן אני לבד,
ואז אני לא אוכלת,
ולפעמים אני אפילו מרגישה רעבה וזאת תחושה מושלמת בשבילי.
אני לא מקשרת רעב לאוכל, אין אצלי מנגנון שמקשר תחושת רעב לפיצה.
אף פעם לא היה.
אני שונאת את עצמי כי אני פוגעת בהורים שלי,
למרות כמה שאני מנסה לשמור על המשקל הממוצע הם תמיד דואגים.
וזה המון לחץ שכל כך קשה לי להתמודד איתו.
אני משתדלת אבל יש בי שני כוחות שפועלים,
הפרעת האכילה והרצון להשתפר בשבילם.
ואם לומר בכנות, אני לא רוצה להשתפר בשביל עצמי - אני רק רוצה את המשפחה המאושרת שפעם הייתה לי.
אבל היא נהרסת.
ואני גם רוצה להיות רזה כמו פעם, כשאהבתי את עצמי,
ואז הכניסו אותי למחלקה והייתי צריכה לעלות משקל.
זה גהינום.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
