אני בקושי עומדת בזה יותר.
שומן. שומן. שומן.
זה כל מה שאני רואה. שומן.
אני משתגעת מחוסר השליטה הזה.
אני משתגעת מזה שאני לא שולטת במה שאני אוכלת,
שאני חייבת לאכול כל כך הרבה רק כדי ששהורים לא יתעצבנו וידאגו ויעשו לי מצפון.
זה פשוט גהינום.
אני משמינה מיום ליום,
וככה שונאת את עצמי יותר...
אני אפילו לא משאימה את עצמי כי זאת באמת לא אשמתי.
אין פה הלקאה-עצמית.
אני פשוט סובלת ומשתגעת.
אין לי שליטה בכלום, אפילו לא במה שנכנס לי לגוף.
אני מאבדת את זה,
עם כל קלוריה נוספת שנכנס אני קרובה יותר לקו שמפריד אותי מלהיראות נורמלית ורגועה,
כי בפנים אני פשוט לא.
אני כל כך קרובה לזה,
והכי כואב שאין דרך לעצור את זה.
אני לא מקבלת הכרה בקשיים שלי מהם וכל מה שקורה זה שהם רק מחמירים אותם ללא כוונה,
ותמיד כשאני מנסה להסביר להם את זה,
זה נגמר בזה שאבא שלי מרחם על עצמו ועושה לי מצפון.
ואני כל פעם מנסה לספר מחדש ומאכילה את עצמי בתקוות של "הפעם זה לא יהיה ככה".
אבל זה כל פעם מחדש כן.
כל פעם כשאני פותחת להם את הדלת וקצת משתפת זה רק מחמיר.
אז יופי,
תתקעו אותי עם שוקו ולחמניות וחמאה ונוטלה.
תסתכלו על הבגדים שלי נצמדים אליי,
תהנו מהלחיים שלי שנהיות סמוקות ומלאות, ומהסנטר הקטן שנוצר.
תהנו גם מהבטן הנחמד שמתחילה להיווצר שם,
ומהרגליים ומהישבן שלי שמתחילים להיראות גרומים.
באמת, תהנו, למה לא?
העיקר שאתם ישנים טוב בלילה, לא?
אבל לא, כי אתה, אבא, אפילו לא ישן טוב בלילה.
ואתה רק ממרר לי את החיים שוב ושוב,
ועוד על מה? על זה שאני חולה!
אתם לא רואים אותי בלילה!
מנסה למצוא תנוחה שבה אני לא ארגיש את הרגליים שלי נוגעות אחת בשניה.
אתם לא רואים אותי נדחסת לתוך הג'ינס שלפני כמה חודשים היה מושלם ובדיוק במידה.
אתם לא רואים אותי מנסה להכניס את הבטן.
אתם לא רואים אותי בוכה בשקט מתחת לשמיכות,
ואתם גם לא רואים אותי תופסת את הגוף שלי בחוזקה,
ופשוט פותחת את הפה ומוציאה צרחה אילמת, אתם לא רואים את זה,
וכשאני מנסה להראות את זה אתם רק חושבים על עצמכם ועל כמה רע לכם.
לא לבת שלכם.
הבת שלכם שמשתגעת בתוך הגוף של עצמה.
אני לא רואה בעיניים כבר.
בבוקר קפה עם עוגיה, אחר כך סנדוויץ' עם נוטלה, אקטימל ומשהו עם שוקולד, אחר כך ארוחה בבית, אחר כך עוד משהו מתוק ושוקו.
ואם חלילה, אני בטעות לא אוכלת משהו מזה, אז ביג דיל כבר וכולם צועקים ופוחדים ובלה בלה בלה.
ותאמינו לי שאני מנסה לראות את הצד שלהם שם, ואני גם מצליחה,
אבל זה כבר לא משנה כי אני סובלת כל כך שמה שלא אכפת לי מתיקוף וולידציה.
אתם הפכתם אותי למפלצת הזאת.
אתם.
ובגללכם, חתכתי את עצמי שוב אחרי כ4 חודשים נקיה.
אם זה יימשך ככה, זה לא, כי אני אגמור עם עצמי בסוף.
תראו את הילדה החמודה והמתוקה שלכם,
שסוף סוף הייתה קצת מאושרת ואהבה איך שהיא נראית ב80%,
ואתם הרסתם אותה.
מאושרת היא לא,
הזרוע השמאלית שלה כבר לא חלקה,
השיער שלה נעלם בכמה נקודות בקרקפת,
אם תסתכלו על הרגליים שלה, תראו סהרונים קטנים ונקודות אדומות קטנות וגם שריטות, מעשה יידיה,
אבל הכי חשוב זה שהיא שמנה עכשיו,
נכון?
אתם מאושרים.
והיא לא.
תהנו.
רוצים גם את האוויר שלי לנשימה?
אני לא בטוחה שאני רוצה אותו כבר.
ורק לפרוטוקול, אני חיה עכשיו רק כי אני לא רוצה להשאיר את אחותי ואת החתול שלי לבד. וזהו.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
