Lazy cat here

בזמן האחרון קצת קשה לי, רואים את זה מהפוסטים שלי אני חושבת...

אני בהחלט שורדת, אני לא פגעתי בעצמי, למרות שהדחפים חזרו.

אני לא רוצה לכתוב עוד פוסט עצוב.

ממש לא מתחשק לי.

אבל אין לי דברים שמחים לספר. 

בזמן האחרון אני מציירת די הרבה, ואני חייבת להגיד שזה ממש עוזר לי,

אני מוציאה את הרגשות שלי בציורים, ולפעמים הם מהווים לי הסחת דעת טובה.

אני לא ציירת טובה, גם לא ממוצעת, אבל אני משתפרת, עוד מעט אלך לקנות ציוד יותר מקצועי כדי לשפר את הציורים שלי...

תמיד יש לי קטעים כאלה עם מוזיקה, שאני אוהבת להקות לאורך שנים רבות (את פלסיבו אני שומעת כבר 4.5 שנים, שזה ממתי ששיחקתי בגיטר הירו), אבל אם אני מתחילה לאהוב להקה אחרת או אלבום, המצב נהייה כזה שאני שומעת רק את זה למשך חודשיים או יותר, (אני לא מגזימה), נניח את פירס דה וויל שמעתי ברצף כמעט בלי לשמוע משהו אחר במשך 3 חודשים.

מה שנחמד זה שאחר כך כשאני קצת נרגעת מההתרגשות, אני חוזרת לשמוע את מה ששמעתי פעם ומגוונת, וזה עושה לי צמרמורת של נוסטלגיה.

עכשיו אני שומעת את הדיסקוגרפיה של סליפין וויד סירנס. אני כל כך אוהבת את זה, למרות שחלק מהשירים מזכירים לי את סוף שנה שעברה, תקופה די עצובה, כשדילן היה חבר שלי עדיין ופעם בשבועיים היינו עושים שיחת וידיאו כשהוא היה חוזר מהפנימיה...והזמנים שבהם הפרעת האכילה שלי הייתה מאוד פעילה, הרגעים שבהם חתכתי את עצמי, את הארגון של פלסטרים, מגבונים לחים, נייר טואלאט ותחבושות בתוך קופסא מתחת לארון, כדי שלא אצטרך לרוץ במהירות לשירותים כדי לספוג את הדם. זה נוסטלגי, אבל גם מעודד, כי אני כבר לא שם, עברה שנה מאז, ולא נשאר כמעט כלום מזה, כמובן שעדיין יש לי סכין, ועדיין יש לי הרגל להחביא נייר טואלט אצלי בחדר, ועדיין אני בכלל לא אוהבת את עצמי, ו-עדיין יש לי כמה סימנים על הידיים והרגליים, אבל לפחות הם לא כל כך בולטים, הצלקות עברו ממש מהר (יש לי אולי 5 צלקות על הידיים, ועוד די הרבה על הרגליים, וזה די מזל, כי אם הן לא היו עוברות הייתי נראית כמו זברה קצת...

בסוף הפוסט כן יצא מדכא.

אבל הייתי צריכה להוציא את מה שאני מרגישה.

אני רוצה לחתוך,

אבל אני גאה בעצמי שאני לא עושה את זה.

גם עליתי די הרבה במשקל, קצת עלה הגובה, אני 43 קילוגרם עכשיו, גובה 156 בערך, מרגישה כל כך שמנה ומכוערת.

אתמול בערב הצלחתי לאהוב את עצמי קצת, אבל ההשפעה היא רק לכמה דקות.

אני מתגעגעת להרגשה ההיא, לשקול 38 קילוגרמים, אפילו פחות, הייתי כל כך עדינה ויפה, ושמחה.

אני רוצה לחזור לזה.

אולי כשאהייה בת 18 אחזור למשקל 38 וכשההורים יבואו לבקר אני אוכל לידם ואתלבש בבגדים מלבישים, ואתאפר באופן שעושה לחיים שמנמנות והם לא יחשדו.

אולי...

היו לי תכנונים ליום ראשון-שני שכללו פגישה עם קת'רין. ובסוף אתמול בערב זה התבטל (לא, אין לי חשק לפרט).

בכל אופן העניין הוא שפשוט התפרקתי, בכיתי, צרחתי ללא קול ועוד...

כמעט פגעתי בעצמי.

כמעט.

הייתי כל כך קרובה לזה שזה מפחיד.

ואני חושבת שאם הייתי פוגעת בעצמי אתמול אז לא הייתי כאן היום.

כי הייתי כל כך עצובה שלא התחשק לי "לחתוך בקטנה", התחשק לי להרוג את עצמי.

אחר כך אמא שלי ישבה איתי במיטה וליטפה לי את הראש, היא ראתה שמשהו מענה אותי, והסברתי לה שבחודשים האחרונים יש לי את השאלה הזאת בראש,

האם היא מתחרטת שהיא ילדה אותי?

האם אבא שלי מתחרט?

אם הם היו יודעים שאהייה פגומה, האם הם היו רוצים אותי בכל זאת?

היא אמרה שהיא לא מתחרטת ושזאת שאלה טפשית, אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה לזה.

בזמן האחרון, חשבתי על זה:

להרוג את עצמי = לפגוע במי שאני אוהבת.

לא להרוג את עצמי = להיות עצובה.

לפגוע בעצמי = לא לפגוע במי שאני אוהבת ולא להיות לגמרי עצובה.

ואולי זה נשמע לא הגיוני, ואולי זה באמת לא הגיוני. זה רק תיאורתי.

ברור שזה לא יעבוד באמת, לצערי.

כי אני יודעת שבסופו של דבר מגלים פגיעה עצמית והמשפחה שלי לא תוכל להתמודד עם זה.

פשוט חבל לי שנולדתי,

ככה למשפחה שלי היה קל.

אבל מה היה קורה לאנשים שאני אוהבת? אני לא יודעת. אולי הם לא היו שורדים בלעדיי,

הוצאתי כמה וכמה אנשים מפגיעה עצמית, מחשבות התאבדות, דיכאון...

אבל את עצמי איני מסוגלת.